שרוטים, דפוקים ואבודים

במשך שישה חודשים נסגרה קבוצה של תשעה שחקנים צעירים, יהודים וערבים, בחדר החזרות של תיאטרון "הקאמרי,. הם אספו אחד לאחד רגעים מתוך החיים, שצורפו לכדי תסריט המציאות המסוכסך שלנו. התוצאה, כמתבקש, היא פלונטר, הצגה טראגית-קומית של שתי חברות - ישראלית ופלסטינית - שמופרדות ומחוברות בחומה של אטימות, שנאה ופחד.

"התיאטרון הצליח איפה שנכשלה הפוליטיקה. עשינו את אוסלו ב'קאמרי', רק שבניגוד לפוליטיקאים, אנחנו הגענו להסכמה או לפחות לתוצאה מניחה את הדעת. הוכחנו שאפשר לעשות דברים ביחד", אומר יואב לוי, אחד משחקני ההצגה שהגתה, ערכה וביימה יעלי רונן.

לראיון הראשון בחייו הוא מגיע לחוץ גם בגלל המעמד אך לא פחות בשל הרצון להעביר את המסר במדויק: "ההצגה מורכבת מרגעים שעברנו, מהסיפורים שמאחורי כותרות העיתונים והכתבות בטלוויזיה שעכשיו הן על המסך ובעוד רגע אף אחד לא זוכר אותן. יש בה הרבה ממי שהייתי לפני עשר שנים, ילד במדים ונשק, שיכור מכוח ואמביציה".

באחת הסצינות היותר מטלטלות בהצגה (ראו קטע וידאו) נתקלת חבורת חיילים ישראלים בראשותו של לוי בילד פלסטיני (יוסף סוויד), שיידה עליהם אבנים ונמלט. "אנחנו דופקים בו מכות ובכל ערב מחדש מבהיל אותי כמה בקלות אני מתמכר לאלימות, כמה היא קיימת בי וכנראה תמיד תהיה כשילחצו לי על הכפתור. זה מכאיב וזה מפגיש אותי עם דברים שעשיתי", הוא אומר. בסוף הסצינה החיילים משחררים את הילד ומוסרים אותו לידי אביו (אסף פריאנטה), שמכה אותו מכות הגונות. "זה מקרה שקרה באמת", משחזר לוי, "האבא היכה והיכה, ובשלב מסוים מפקד הפלוגה צעק עליו שיפסיק. הוא הביט בו בזעם והתפרץ 'עד כאן, זה הבית שלי! אתה לא תגיד לי מה לעשות בבית שלי עם הילד שלי!'. זה אולי אחד הרגעים החזקים ביותר שחוויתי בחיים שלי. אני לעולם לא אשכח את הגבר הזה ואת הבושה שהרגשתי. זו לא היתה מלחמה, הפשטנו אותו מהגבריות שלו בתוך הבית הפרטי שלו וכל זה למה?".

בתוך ההצגה מתערבבות העברית והערבית ובמהלכה קשה לעתים להבחין מי היהודי ומי הערבי. טשטוש הגבולות המכוון של רונן מבקש להמחיש את המצב האבסורדי ולומר שבסופו של יום כולנו בני אדם: "אתה לא צריך להיות ערבי, מספיק שתראה כזה בשביל שתושפל קשות כשאתה עולה לאוטובוס. את זה כל אחד יכול להבין ברמה האנושית. רצינו להציף את הסיטואציות האלה שגורמים לנו להיסדק כבני אדם", אומר לוי.

מחוץ לשבט

לוי, 31, גדל בבני ברק למשפחה דתית חובשת כיפות סרוגות. החברה הדתית-לאומית היתה כור מחצבתו, ובגיל צעיר הצטרף

לתנועת בני עקיבא. "ראיתי לא מזמן את הסרט 'מדורת השבט' של יוסף סידר, ומאוד הזדהיתי", הוא אומר. בגיל 16 הוא נפלט מביה"ס הדתי בו למד והשתלב במערכת האקסטרנית. "לא הייתי דתי מספיק בשביל המערכת, לצערם הגדול של הוריי, אבל הם לא עשו עלי קריעה", הוא מוסיף בחצי חיוך. "כמו כל מי שנפלט ממערכת דתית, חשבתי שאני חייב להיות הכי חילוני בעולם והייתי די פושטק".

בצבא שירת ביחידה קרבית מובחרת, היה הרבה בשטחים ולא מעט בלבנון, ובתום השירות טס לאירופה ולניו-יורק. "יצאתי מהצבא, וכל מה שעשיתי שם הוכנס לתוך קופסא ונקבר עמוק. עברתי לפאזת המגיע לי. נסעתי לחו"ל, זיינתי, שתיתי, עשיתי מה שבא לי, כי אחרי שעשיתי מה שצריך לעשות - הגיע לי. אחרי השטחים ולבנון כולם קוברים זיכרונות, ואם אתה לא אדם חלש במיוחד, שהדברים צפים ועולים בו וגורמים לנדודי שינה בלילות, לא נתקלים בזה יותר עד המוות, וזה נורא בעיני".

כשאביו חלה בסרטן הוא חזר ארצה לסעוד אותו ונשאר גם לאחר מותו. "לא חלמתי להיות שחקן, התגלגלתי לזה במקרה לגמרי. הייתי צריך ללמוד משהו, וזה נראה לי נחמד למרוח שלוש שנים במשחקים. עשיתי את האודישנים לבית צבי, למרות שהייתי חף לחלוטין מכל מעורבות בעולם התיאטרון. לא היה לי מושג מי זה גרי בילו, אבל איכשהו התקבלתי. בבית צבי נדבקתי בחיידק, וברגע שעמדתי על הבמה הרגשתי שאני בטריפ".

בזמן שנת הלימודים האחרונה החל מנהלו האמנותי של "הקאמרי", עמרי ניצן, להקים קבוצה של שחקנים צעירים, מעין עתודה לתיאטרון. ביחד עם חבריו לספסל הלימודים – איתי טיראן, גיל וינברג, אביב זמר ואסף פריאנטה –

הוא הצטרף אליה וזכה לתפקיד קטן בהפקה "אמא קוראז" שביים ניצן. "עמדנו על במה אחת עם שחקנים כמו ג'יטה מונטה, יצחק חזקיה וענת וקסמן, והרגשנו בתוך חלום", הוא משחזר, "אבל תוך שבועות ספורים הבנו שתיאטרון זו עבודה קשה והזוהר התפוגג". אחרי "אמא קוראז'" הוא לוהק לתפקידים קטנים ב"כובע הקש האיטלקי" וב"קוויאר ועדשים", ולתפקידים משמעותיים יותר ב"עד ראייה" "המלט" ו"פלונטר".

"בכל הצגה אתה מביא מעצמך, אבל ב'פלונטר' זה בולט במיוחד, מכיוון שכתיבת הטקסט נולדה מתוך גילויים אישיים של כולנו", אומר לוי, "מהרגע הראשון היה לי ברור שכחייל לשעבר בעבודה עם שחקנים פלסטינים בהפקה מסוג זה, אני אדרש לגרד את עצמי במקומות לא קלים ולהיות לא פעם האיש הרע. זה מוזר, אבל יותר משהפרה רצתה להניק - העגל רצה לינוק, ורק בתהליך העבודה הבנתי מה מחיר ההדחקה. זו הפעם הראשונה שעמדתי מול עצמי, ולמרות הפחדים היה לי ברור שההשתתפות בפרוייקט הזה הוא השירות הגדול ביותר שאני עושה קודם כל לעצמי".

לוי מאמין שאת ההצגה הזו חייבים לראות לוחמים לשעבר: "אין לי ספק שהם יראו את עצמם בהצגה, כמו שחברים שלי מהיחידה, לוחמים לשעבר והאנשים הכי קשוחים שאני מכיר, ראו את ההצגה ובכו בסופה כמו ילדים. יש כאן דור שלם של בוגרי אינתיפאדה שיצאו מהשטחים שרוטים ודפוקים. ביניהם יש אנשים אבודים, אבל יש גם כאלה שיש להם עוד סיכוי להינצל, כאלה שרק נסדקו ודרך הסדקים מחלחלים ספקות. אליהם אנחנו מדברים".