מארמניה באהבה

קל יותר לבטא את שמו של אמן כלי ההקשה הארמני, ארטו טונשבויאשיאן, מאשר לתפוס אותו לראיון. ארטו מסתובב ברחבי בעולם, ומציג את מרכולתו המוזיקלית המיוחדת כשהוא מלווה בהרכב הנגנים שלו, "תזמורת חיל הים הארמני", או כשהוא לבדו על הבמה, מנגן על כל כלי אפשרי. בפסטיבל "מינטה" למוזיקת עולם, שיתקיים בסוף השבוע במרכז סוזן דלאל בתל-אביב, יש לכם הזדמנות להתרגש יחד איתו בשתי הופעות בלבד (חמישי ב-20:30 וב-22:00).

לאחר סיבוב הופעות מוצלח במרוקו, ארטו נחת בגרמניה ומתאושש מהטיסה המתישה. כשהוא נח, אפשר גם לתפוס אותו לשיחה: "למרות העייפות, אני עדיין מתרגש מהחוויות שהיו לי במרוקו", הוא מתוודה, "ניגנתי שם עם מוזיקאים מסורתיים ונדהמתי לגלות שאתה יכול ללכת בעיר, לעצור בכל מקום ופשוט להתחיל לנגן עם המוזיקאים בחופשיות. הכוח של המוזיקה כל פעם מדהים אותי מחדש". 

אתה לעולם לא יודע מי מאזין לך

ארטו, בן 48, נולד בגלטריה, כפר יווני קטן ליד איסטנבול בסוף שנות השישים, בן זקונים למשפחה ארמנית מרובת ילדים. "כבר מגיל צעיר אני זוכר שהמשפחה שלי נהגה לבדר את עצמה, כולם ניגנו בכלי מסויים, ולא ידענו אז שאפשר בכלל להתפרנס ממוזיקה. הדאגה לפרנסה היתה בראש סדר העדיפויות

שלנו, ובימים ההם מצבנו הכלכלי לא היה מזהיר".

המצב השתנה כשאחיו הגדול, אונו, ההשראה הגדולה של ארטו, החל ללמוד מוזיקה באופן מקצועי יותר וגרר אחריו את אחיו הצעיר, שהיה אז בן 11. "גרנו שישה אנשים בחדר אחד, וכשאחי החל לנגן, פתאום המצב הכלכלי השתפר. אני הושפעתי והלכתי בעקבותיו, גם אני וגם משפחתי שמחנו שבחרתי מקצוע בו אוכל להתפרנס כל חיי".

באותה תקופה ארטו ניגן בעיקר מוזיקה שורשית עם נגנים מקומיים. לאחר שש שנים הצטרף לאחיו הגדול, שניגן מוזיקה מערבית יותר עם צליל חדש ומהפכני. "היה לנו מזל גדול. הוא התחיל לצבור פופולריות גדולה, ומרוב עומס בעבודה, לא הצטרכתי להמשיך לנגן עם אחרים. המצב השלטוני והפוליטי בתורכיה לא איפשר לי לבטא את עצמי ואת האידיאולוגיה שלי, אז החלטתי לצאת מהארץ ולעבור למקום בו אוכל לבטא את עצמי בלי פחד".

המעבר של ארטו לארה"ב ב-1981 נבע בעיקר מסיבות פוליטיות. "יש דרך להילחם על האידיאולוגיה שלך, אבל לא התכוונתי להלחם על הזהות שלי יותר. הזהות שלי היא אדם, והעובדה שאני ממוצא ארמני לא אמורה להפוך אותי לאדם שונה".

לאחר תהליך התאקלמות לא קל עם אשתו בארה"ב, ארטו ניצל את המוניטין הגדול שצבר בתורכיה כמלחין ונגן ג'אז, ולאט לאט מצא את המוזיקאים המתאימים לעבוד איתם והקליט אלבום אישי ראשון ב-1986, "Tears of Dignity". "בתורכיה חילקתי את המוזיקה לפרנסה ותחביב. כשעברתי לארה"ב לא היה לי חשוב היכן אנגן. לא סירבתי לשום מקום, גם אם הוא היה נראה כמו חורבה. ניצלתי כל הזדמנות לפגוש וליצור מוזיקה עם אנשים במקומות שלא חשבתי שאפגוש. אתה לעולם לא יודע מי מאזין לך".

לנגן את החלומות

ארטו ביסס את מעמדו במהלך השנים כנגן ג'אז מקצועי, שיתף פעולה עם רבים וטובים כמו צ'ט בייקר, ג'ו דמיואליה, עומר פארוק טקבילק ופול ווינטר, והשתתף בנגינה ביותר ממאתיים אלבומים. המפגש שלו בסוף שנות השמונים עם נגן העוד הארמני, ארא דינקג'יאן, הוביל להקלטה של מספר אלבומים, כשאחד מהם הוקדש לאחיו של ארטו, שנפטר במפתיע ומותו השפיע רבות על יצירותיו של ארטו.

שיתוף הפעולה עם דינקג'יאן הביא בשנת 1986 להקמת רביעיית "Night Ark", שכללה נגנים ממוצא ארמני ויצרה פיוז'ן מרתק בין ג'אז, פופ, מוזיקה ים-תיכונית וקלאסית. בארץ ההרכב הזה מוכר הודות לשיר הפתיחה של "החמישיה הקאמרית". לאחר מספר שנות פעילות, בהן הקליטו ארבעה אלבומים והופיעו בהצלחה ברחבי העולם, ההרכב התפרק.

"אני זוכר שהיו לנייט ארק הרבה מאזינים בארץ", אומר ארטו, "נהנינו להופיע בישראל. אבל במבט לאחור זה היה הרכב רגוע מאוד, ניו אייג'י, אולי רגוע מדי בשבילי. אני לא מתגעגע כל-כך לימים ההם של ההרכב, אלא יותר למנהיג ולחבר שלי, ארא. כולם התקדמו מאז לדרכים שונות, אבל מי יודע, אולי נעשה איחוד מחודש בעתיד".

באחד מסיורי ההופעות עם "נייט ארק" בסוף שנות התשעים, פגש ארטו במסגרת פסטיבל מוזיקה בארמניה מוזיקאים מקומיים, וכשחזר לשם לביקור אישי החליט לצרף אליו מספר נגנים. "זה היה תהליך מדויק, ובסופו ידעתי שארצה לנגן מוזיקת-עם אוונגרדית. לא רציתי לשנות את מי שאני, אבל רציתי לנגן את החלומות שלי, את הדמיון שלי, וארמניה היא המקום המושלם בשביל זה, כי אתה לא צריך להסביר מהיכן באת". קובץ הנגנים גדל להרכב הזוי ומטורף בשם "תזמורת חיל הים הארמני", שאף הופיעה בארץ בפסטיבל ישראל לפני מספר שנים.

האוזניים לא יכולות לשקר

בשנת 2000 נפגש ארטו בטקס חלוקת פרסי המוזיקה הארמניים בלוס אנג'לס עם סרג' טנקיאן, סולן להקת המטאל המצליחה, "System of a Down", שהתלהב מהופעתו הווירטואוזית של ארטו. החיבור בין השניים הצית שיתוף פעולה באלבומה השני של הלהקה. שנתיים מאוחר יותר, נולד הפרוייקט המשותף "Serart". "זו היתה אחת מנקודות המפנה שלי בקריירה", אומר ארטו. "זה היה כמו לטייל בכל העולם מבלי לצאת מהבית, סגנונות מוזיקה התנגשו זה בזה וטסנו ביניהם במהירות חסרת פשרות. למרות שאנחנו באים מסגנונות שונים, סרג' הזמין אותי אליו, הפכנו לחברים טובים והפקנו את האלבום בלייבל שלו. העובדה שאנחנו באים מאותה ארץ וחולקים אותו מטען רגשי, עזרה לנו ביצירה. הוא העניק כבוד ותקווה למוזיקה שלי".

בשיר "אהבה היא שלום" מאלבומם המשובח, נגע ארטו גם בנושא המלחמה ושואת העם הארמני. "רציתי ליצור שיר שאנשים יוכלו להרגיש דרכו את התחושה מהו שלום. אם אתה לא כנה עם עצמך, אם אתה לא מקבל את הצד השני, קשה ליצור שלום. בארץ שלכם אני מבין שקשה לכם לסמוך על הצד השני, וקשה לי לדמיין כיצד אתם חיים עם הפחד היומיומי מפיגועים. אתם יודעים יותר טוב ממני מהם המכשולים שעומדים בדרך, ואני מאוד מקווה שהשלום יגיע גם אליכם מתישהו. חייבת להיות דרך לגשר בין התרבות הישראלית לפלסטינית ולנהל חיים פשוטים".

על ההופעות הצפויות בישראל הוא מסרב להרחיב: "זו הפתעה. אני מרגיש בר מזל שאני יכול לטייל בעולם עם המוזיקה שלי ולחשוף אותה לאנשים רבים. פתאום אתה מגלה שהחלום שלך הפך למציאותי. מוזיקה היא כמו טלוויזיה, תלוי מי צופה ומאזין. האוזניים לא יכולות לשקר. אפשר לשקר עם מילים, אבל זה קשה יותר עם צלילים.

"אני זוכר שבהופעות האחרונות בישראל אנשים הוקסמו, ואני אשתדל לרגש אותם כמה שיותר. אם אנשים יגיעו עצובים להופעות שלי, אני מקווה שהם יוכלו לשכוח לרגע מהצרות וליהנות ולבלות. השאיפה שלי היא לנגן מוזיקת עממית אוונגרדית מבלי לאבד את הזהות, השפה והדמיון שלי. אני מקווה שכל אחד שיאזין לה, לא משנה מאיזה לאום הוא, יוכל למצוא את עצמו במוזיקה שלי ולהמריא איתה".