איש באמונתו ימות
הצעת החוק של אלי ישי נגד שריפת גופות קוברת זכויות יסוד, ולא פוסחת על אף מוטיב ממאפייני הגזענות והעסקנות הדתית. רק שלא תגיע לתובע ממוסקבה
משמעותה החמורה של הצעת החוק אינה נוגעת כלל לדיון באופי הקבורה: לגיטימי להסתייג מאיפרור גופות. הסתייגות כזו, 60 שנה לאחר השואה, יכולה להיות מובנת גם אם אין היא רציונלית בנימוקיה, אלא כל כולה רגשית. רשאי אדם להעדיף כי גופתו, או גופת מי מקרוביו, תהפוך לעפר בעזרת מיליוני תולעים, ולא בשריפה מהירה ומבוקרת - ויהיו נימוקיו לכך אשר יהיו. זכאי אדם לדרוש לעצמו חלקת קבר, שתעמוד על תילה לדורות (במיוחד אם המדינה מממנת זאת), ולא לשקול שיקולים סביבתיים או מדיניות קרקעית. קל וחומר, שיש לכבד אמונה דתית של מי שמתנגד לאיפרור גופתו מטעמי דת. המשותף לכל הגישות הללו הוא, שכולן לגיטימיות וראויות לכבוד - כל עוד נשמר חופש הפרט לבחור לו את דרכו. "איש באמונתו יחיה" - וגם ימות. מרגע שעסקני דת מנסים לכפות על אדם את אמונתם, מצוותיהם ודרכיהם - שוב נשלף מהבקבוק שד הכפייה הדתית. הניסיון מלמד, כי את "השד" הזה מוטב להרוג בעודו קטן.
הצעת החוק של ח"כ ישי משתדלת שלא לפסוח על אף מוטיב ממאפייני העסקנות הדתית: היא מבחינה בין יהודים, שיהפכו עבריינים אם לא יפעלו על-פי הנורמות הדתיות של בעל ההצעה, לבין מי שאינם כאלה - הזכאים לעשות אותו מעשה מבלי שייחשב כפסול; היא עושה שימוש במקל העונשין הקיצוני של הסנקציה הפלילית להשלטת אמונה או טקס דתי; היא מחדירה בדלת האחורית את האיסור על שימוש בגופות למטרות מחקר, אותו לא הצליחו להטיל עד כה חרף ניסיונות ממושכים מצד הממסד הדתי.
הצעת החוק הקצרה משופעת בהיבטים הגובלים באווילות, במחילה, שלא כאן המקום להרחיב עליהם את הדיבור (כמו הפיכת המשפחה - לא ברור באיזה היקף - לעבריינית, אם לא ייקבר הנפטר). כל שנותר לקוות הוא שנוסח ההצעה לא יתגלגל לידיהם של תובעים ממוסקבה או ממקומות אחרים, כחלק מחומר הראיות בנוגע לגזענות הדת היהודית. כל מי שחופש האמונה וכבוד האדם חשובים בעיניו, ראוי לו שיפעל לקבורתה של הצעת חוק שכזו, בין בדרך של איפרור ובין שעל-פי דקדוקי הטקס הדתי.
עו"ד אברהם גל ייסד את "מנוחה נכונה" וניהל מאבק להכרה בקבורה אזרחית