להפציץ את איראן?

אפשר לדבר ולפנטז על השמדת יכולותיה הגרעיניות של איראן באבחה צבאית נועזת בסגנון אוסיראק 1981. האמת היא שזה הרבה יותר מסובך, אולי בלתי אפשרי. להבדיל מהכור העיראקי, תכנית הגרעין האיראנית מבוזרת, ממודרת, קיימת מתחת לקרקע וסודית. הנחת העבודה של ישראל וארצות-הברית היא שהניסיונות למנוע מאיראן הצטיידות בנשק גרעיני בר-שיגור לא יצלחו -  לא הניסיון האירופי ליצור זיקה בין תמריצים כלכליים להפסקת פרויקט הגרעין, ולא איומי הסנקציות של אמריקה. במילים אחרות, איראן תהיה מגורענת בתוך 3 עד 7 שנים (ממוצע הממוצעים של סוכנויות ההערכה והביון השונות). יתרה מכך: יש לה אינטרס לאומי ואסטרטגי להיות כוח גרעיני, ואפילו קריסה של משטר האיטוללות לא תשנה זאת.

אם תוך הונאת העולם השתמשה איראן כראוי בידע, מערכות וחומר, שכנראה רכשה דרך "אבי הפצצה" הפקיסטני - ייתכן מאוד שכבר כעת יש ברשותה די חומר בקיע לייצור כ-20 פצצות גרעיניות. ללא הפרעה משמעותית, העשרת האורניום באמצעות צנטריפוגות תימשך, עד לייצור מלא של פצצה מוכנה על טיל שיהאב-3. או אז הופכת הנחת העבודה לעובדת חיים, שמחייבת חשיבה אחרת לחלוטין בישראל ועיון מחודש במהות ואופי ההרתעה.

לא ניתן עדיין להעריך את משמעות בחירתו של אחמדינג'אד כנשיא. ישנה סברה שההליכה לכיוון שמרני וקיצוני יותר דווקא תאיץ, ולא תבלום את תהליכי הדמוקרטיזציה - עד לנפילת שלטון האיטוללות בתוך שנים ספורות. הספר הנמכר ביותר ברחובות טהרן כיום הוא "חיי" של ביל קלינטון, במהדורות פיראטיות. על ממצא מדהים זה דיווח ב"ניו-יורק טיימס" פרופ' עבאס מילני, חוקר בסטנפורד. באיראן של היום יש שנאה לממשל בוש ולישראל, אבל יש גם רצון לחזור לחיק האומות. ויש אכזבה מצטברת ודורית מהמהפכה האיסלאמית, שכשלה בכל תחומי החיים ולא מימשה מאומה מהבטחותיה. הבעיה היא, שקשה לתרגם זרמים אנטי-ממסדיים בחברה האיראנית להפעלת לחץ יעיל על המשטר לעצירת פרויקט הגרעין.

בחירתו של נשיא קיצוני אמורה להקל על בוש בוועידת הג'י-8 בסקוטלנד: הוא יוכל לטעון כלפי גרמניה, צרפת ובריטניה שהמהלך הדיפלומטי, שעיקרו פיתוי איראן בטונות של גזרים, איננו עובד. לטהרן תמריץ שלילי להיענות ללחץ כלכלי: מחירי הנפט הגבוהים מקלים על הכלכלה האיראנית, ולמשטר יש עניין מובהק בהתרסה והליכה על הסף עם מערב - כל עוד מדינת המפתח רוסיה איננה עומדת לצדה של וושינגטון. אולי הגיעה העת למקלות. אלא שהמלחמה בעיראק שוללת מבוש את יכולת התמרון מול איראן.

נזק מדיני, תועלת צבאית מוגבלת

לאור כל זאת, כיצד צריכה ישראל לנהוג? בשנת 2000 דן הצוות הישראלי-אמריקני לתכנון מדיניות אסטרטגית (SPPG) באפשרות הקמתה של "ברית הגנה" בין שתי המדינות. אחד הנושאים שעלו לבחינה, על רקע שיחות מדיניות עם סוריה וחבילת ביטחון אותה שאפה ישראל לקבל מארצות-הברית, היה יבוא טילי שיוט לצה"ל. באחת משיחות ההכנה שהתקיימו בארץ, פנה פקיד אמריקני בכיר לבני שיחו הישראלים ואמר: ברור לנו מדוע אתם מעוניינים בטילי "טומהוק". סוריה ודאי אינה סיבה מספקת להצטיידות, נדמה לכם שזה יוסיף להרתעה מול איראן. לא רק, אבל גם - השיבו הישראלים.

אם כן, אמר האמריקני, שתמך בגיבוש "ברית הגנה" מלאה, תוציאו לכם את זה מהראש. זה לא מציאותי. איראן איננה עיראק של שנות ה-80. לעולם לא תוכלו להשתמש בנשק כזה ללא אישור אמריקני, וממילא - בהתקיים ברית הגנה - גם איום אמין ומיידי משמעו שאמריקה, ולא ישראל, משתמשת בכוח צבאי נגד איראן. מעבר לכך, הוסיף האמריקני, הערכות המודיעין שלנו ביחס לאיראן הן שמכה צבאית ישראלית לא בהכרח תהיה יעילה, כמעט בוודאות לא תשיג תוצאה מכרעת, ונזקה המדיני ללא ספק יעלה על תועלתה הצבאית.

אפשר כמובן להטיל ספק בדיוק הערכות המודיעין הללו, שכן שלוש שנים לאחר מכן שכנעה ארצות-הברית את עצמה בטעות ורשלנות שלעיראק יש מצבורי נשק להשמדה המונית המאיימים על העולם. אולם ספק רב אם ההערכה האמריקנית ביחס ליעילות ותועלת מכה צבאית נגד איראן השתנתה מהותית. אם בכלל, הניסיון-כישלון בעיראק רק יחזקה.

מבחינה מדינית, ישראל קיבלה את העמדה האמריקנית: היא גיבשה קו מדיניות שבמרכזו הקביעה, שאיום גרעיני איראני איננו רק עניינה של ישראל, אלא איום מוחשי על האזור ועל העולם החופשי כולו. ישראל צריכה לעמוד ולהתריע בשער, אך לא ליטול על עצמה הובלת קו אנטי-איראני. העניין הוא שבסוף, איראן גרעינית עלולה להיות עובדה מוגמרת, ללא התערבות צבאית אמריקנית מאסיבית. וזה כנראה לא יקרה.

אלון פנקס, לשעבר הקונסול הכללי בניו-יורק