התרסקות
בימים אלה ולנגד עינינו נופחת השיטה הפוליטית הישראלית את נשמתה. באביב 2006 נלך לקלפי עם כדורים נגד בחילה
מספרים על פופל, טועם היין הוותיק של ראשון-לציון, שפעם, באחד הבקרים, נעלם ואיננו. החלו לדאוג ולחפש אחריו. בצהריים חזר הזקן בן ה-92 שזוף, שמח וטוב לב. "היכן היית פופל?" שאלו אותו בדאגה. "הלכתי לבית הקברות לבקר חברים ותיקים", ענה. "נו", סנטו בו חבריו, "היה כדאי לך בכלל לחזור משם?".
בימים אלה ולנגד עינינו נופחת השיטה הפוליטית הישראלית את נשמתה. וכמו פופל טועם היין הזקן והחביב, יש מקום לשאול אם יש טעם וסיבה שלא לקבור אותה - אין לה כבר לאן לחזור מבית הקברות.
התמונה ברורה: הליכוד, כמפלגת שלטון, הפך להיות קורת גג למחפשי ג'ובים, ואין שום קשר פוליטי אידיאולוגי בין חלקיו. איזכור שמו של מנהיג הליכוד אריק שרון כממשיך דרכם של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין הוא בעיני רבים מוותיקי המפלגה בבחינת "חילול הקודש". המפלגה לא קובעת דין, לא מחליטה, היא רק יכולה להציע למישהו להיות מנכ"ל מפעל הפיס. למפלגת העבודה האומללה אין אפילו (כמעט) אפשרות להציע ג'ובים: כמה בטלנים צריך חיים רמון בלשכת השר במשרד ראש הממשלה? גם התהליך שעובר על "שינוי" אינו מבשר טובות, היא איבדה את המצפן. ובש"ס, מפלגה נחוצה ומייצגת, תנאי הקבלה יהיו בקרוב מספר שנות הוותק בכלא מעשיהו.
אין יותר דיון פוליטי עמוק במפלגות, אין ויכוחים לתוך הלילה, אין דיווחים לחברים. המנהיגות הפוליטית של סוף המאה שעברה דירדרה את המערכת הפנימית, ושרון הוא רק נועץ הטורייה האחרון על החול שנערם על המת בבית העלמין של הפוליטיקה. מבחינתו, גם ביקור בבית האבלים, "מצודת זאב", לא ינחם את הבוכים, והוא כבר לא יוכל לומר את המשפט האידיוטי: "באנו לחזק ויצאנו מחוזקים". לחזק? מחוזקים? אפילו יחזיק מעמד אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות, שרון הוא בבחינת עבר. לצדו, שמעון פרס עולה כפורח, אך כשהוא מסתכל לאחור אין לו עם מי "לכבוש את ההר". מפלגת העבודה גמרה את הקריירה.
השאלה היא מה עושים עכשיו. לכולם נוח להיתלות בהתנתקות כסיבה לדחיית מחשבות בעניינים שקשורים ל"יום שאחרי". אבל "היום שאחרי" כבר מתדפק מאחורי הדלת. בליכוד מבינים היטב, גם אם לא אומרים בקול רם, שהחל המסע אל הקו הירוק, אל גבולות 67'. מכאן מובן שהימים שאחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות יהיו עוד יותר גורליים ועוד יותר מכריעים. מה יהיה?
התרסקות המערכת הפוליטית תגרור בחירות באביב 2006. הטענה הדי מוצדקת תהיה, שאין די זמן להכין מערכות ושיטות פוליטיות חדשות, מה גם שאת חלקן ניסינו ואוי לאותו ניסיון. התוצאה תהיה, שאת המהלכים הקריטיים הבאים בגורלה של המדינה יובילו אנשים בינוניים ומטה, שנפשנו נקעה מהם מזמן ושאין לנו טיפת הערכה אליהם. באביב 2006 נלך לקלפי עם כדורים נגד בחילה.
הפתרון הזמני ואולי הראוי ביותר - אוי לאן שהגענו - הוא שהמפלגות הגדולות יחזרו עשרות שנים לאחור ויקימו "ועדה מסדרת". זו תקרא בשעת החירום המתרגשת עלינו לטובים שבטובים - באקדמיה, בעסקים, בצבא, במוסדות השונים - ולפחות חלק מההנהגה תורכב מאנשים מצליחים ונבונים. זו כמובן הצעה רעה. היא אפילו במידה מסוימת בלתי דמוקרטית ומחזירה אותנו לימים אפלים של מסדרונות אפופי עשן סיגריות. אך דומה כי אין ברירה. המצב רק יהיה רע עוד יותר.
לפנייה לכתב/ת 
