20 דקות בגן עדן

יותר מ-20 שנה חיכה המעריץ הוותיק גיא בניוביץ לראות את הפינק פלויד שוב יחד - ולא התאכזב

גיא בניוביץפורסם: 03.07.05 , 09:38

היתה רק תקווה אחת לפני. למען השם, למען השם שלא ישירו את השיר שהמאיס את עצמו על שני דורות ושחק את עצמו בתחנות גלגלציות עד כדי כך שהאוזן אינה מסוגלת עוד לשמוע אותו. בקיצור, "עוד לבנה בחומה". אני יודע שזה שיר העשור, שיר המילניום ושיר המאה בכל המצעדים האפשריים, אבל די. החבר'ה לא איכזבו. בגיל שישים מינוס, גם רוג'ר ווטרס, דייויד גילמור, ריק רייט וניק מייסון יודעים שיש שירים שאינם מייצגים ברוחם את פינק פלויד, שנודעה דווקא במקצב האיטי והכבד, בתוף העמום המלווה בפראזות גיטרה בלתי נשכחות ובעטיפת סאונד עשירה.

בזה אחר זה הם עלו לבמה של Live8 בלונדון, מביטים האחד בשני כאילו הם עדיין מתקשים להאמין שזה קורה. ואז החושים הגיבו, המקצוענות דיברה והאצבעות החלו לנגן. מכאן ואילך, זה היה קסם טהור. כאילו ההיסטוריה נתנה לנו, המעריצים והמכורים, מתנה קטנה. היי שם למטה, אנחנו יודעים שאתם טובעים באלימות והתנתקות. קחו קצת גן עדן.

הם פתחו ב-BREATHE, שיר הפתיחה המופתי של "הצד האפל של הירח", תקליט הרוק המתקדם, המוצלח והידוע בכל הזמנים. העלו את הקצב עם שיר נוסף מתוכו MONEY בעל המקצב המחומש, ואז מצב הרוח כבר היה מוצלח למדי על הבמה. ווטרס וגילמור שלפו את האקוסטיות והרביצו את WISH YOU WERE HERE, שיר הגעגועים המופלא לסולן הלהקה סיד בארט, שאיבד את שפיותו. הפינאלה היה COMFORTABLY NUMB המופתי ועמוס סולואי הגיטרות מתוך "החומה". ואז הם חייכו, ניצבו זה בצד זה על הבמה, ארבעה אנגלים מזדקנים, הודו לקהל – וירדו.

אתה מביט על חברי פינק פלויד, ונדהם. הזהו הבסיסט הממזרי בעל הטקסטים הקורעים, רוג'ר ווטרס, הסבתא הגמלונית הזו? והאנגלי הקירח והשמנמן, זה הגיטריסט ההורס דייויד גילמור שהיינו מתאמנים שעות כדי לנגן את הפראזות שלו מתוך "ECHOES”, אחת מיצירות המופת של הלהקה? ואז אתה עוצם את עיניך, והכל בסדר. והמוזיקה יפה מאי פעם, והיא שוטפת אותך כמו נחשול של צלילים וקולות.

המרחק בין הצדודיות המאפירות והכרס הקטנה לבין חדותם של צלילי הגיטרה ועושר הקלידים, מזכיר, איך לא, את הטקסט של השיר "TIME”, אחד היפים שחיבר ווטרס מעודו. קשה שלא לחשוב על כמה שורות במיוחד (בתרגום חופשי למדי):

"ואתה רץ, אתה רץ, לתפוס את השמש – אבל היא שוקעת

טסה במהירות סביב, ועולה מעליך שוב,

השמש זהה, באופן יחסי – אבל אתה הזדקנת

נשמתך קצרה, ואתה יום אחד קרוב יותר למוות".

עולם המוזיקה איננו מה שהיה בשנות ה-70. הרוק כבר מזמן אינו מתקדם, לשום מקום. כולנו השתננו עם הזמן. גם חברי פינק פלויד השתנו. אבל אם יש רחמים בליבותיהם של הפנסיונרים גילמור את ווטרס, זה הזמן לקבור את חזירי העבר ולהכריז על סיבוב הופעות ב-2006. יש עוד זמן, וכפי שהוכיחה ההופעה הלילה – יש גם בשביל מה. ובקשה צנועה: תנו קפיצה לארץ הקודש. גם כאן יש כמה חומות לפרק.