עינות נריה: השמלה הקטנה של האיכרה

בשוליים הצפוניים של הרי מירון מככב שמו של נריה, כנראה על שם אביו של ברוך, מזכירו האישי וסופרו של הנביא ירמיהו ע"ה (אלא אם שמו של רב מודרני יצוק בהחלטתה של ועדת השמות לקרוא כך למקומות).

לפני הרבה שנים נתקעתי באותו חלק של ההר, לכוד בסבך החורש כמו ציפור שמרטו את כל נוצותיה. לילה בערך עבר עלי בין הענפים והמטפסים, שהצליחו להותיר בגופי סימנים כאילו עדת אינדיאנים כפתה אותי אל עמוד העינויים בטרם יטילו את הטומאהוק שלהם שיקצר את ייסורי. היה רע לתפארת באותו הלילה, ואז גם נשבעתי שלעולם לא אתן את ידי לציידים - אפילו אם יצילו את כל היבולים החקלאיים בארץ - בשל מה שחשות חיות במלכודת.

היובל שחלף מאז היטיב עם כולם. הכל קל ועביר עכשיו, ולא רק משום שהמפות הטופוגרפיות לטיולים הן מעולות שבמעולות, אלא גם שבילים נפרצו וסומנו בצבעים ואין עוד צורך לסמוך על מפה בקנה מידה של גלובוס כדי למצוא מעיין בלב החורש.

המעיין שאז חיפשתי בלילה, מטעמי צמא, התגלה בבוקר, במרחק כמה עשרות מטרים מן המקום שבו אמרתי נואש מנסיונות החילוץ שלי ונרדמתי מעוצבן על העולם. כשראיתי אותו, הוא נדמה לי כאילו אני רואלד אמונדסן, והבריכה הירוקה היא הקוטב הצפוני. 

עיטור מעולם האגדה

חינם של המעיינות הקטנים שהם שנובעים בכמה מפלסים מתחת לקירות סלע לבנים וזקופים. עולם הצמחים שתחתיהם במורד ההר והנחל, כמו גם מעליהם, הוא סבך מופלא של כל עצי היער כמעט, הגדלים בארצנו. ולא זו בלבד שקומת הצמרות היא סכך בלתי חדיר כמעט לאור השמש, אלא גם אין אפשרות כלל לחדור בין העצים אל מעבה היער הזה, אם אין אתה נמיה או חזיר בר, או לחילופין - מטייל אומלל שנלכד בלבירינט הקוצני הזה.

יופיו של המקום בחורף, ובעיקר בסופו, שאז כל חלקת יער חשופה נראית כמו מרבד צבעוני, מאלה שברחובות הערים בעולם הקתולי מציירים על המדרכות לקראת חגיגות עינוייו ומותו של ישוע בן יוסף מנצרת. פרחי הסתיו, כלומר סופו של הקיץ, גם הם הנאה צרופה של יופי, אם כי האמת חייבת להיאמר - אין הרבה מהם במקומותינו.

רק בקיץ שלנו אין למצוא כמעט כתמי צבע של פרחים. כאן החושים "מכוילים" אל הצל, אל מתחת לצמרות, אל הרוח האיטית המאוושת ביניהן ומשמיעה קולות שונים כל כך בעוברה בצמרת האורן, מאלה העולים בעוברה בצמרות האלונים. ריחות הקיץ הופכים לחדים ולמוחשיים באין גשם שימחה אותם מן האוויר, וכך מתערב ריח הנענע על המים בזה של האזוב הבוקע בין הסלעים. הקורנית, שצבעה הוורוד הוא מן היחידים שנראה גם בקיץ, מכה בנחיריים, כמו גם ריחו הכבד של שרף האורן, העולה מגזעיו השרוטים.  

והמעיינות? כמו שאמרתי, אלה הן נביעות הניגרות מן הסלעים, עד שבאו אנשים קדמונים ובאמצעות תעלות זערוריות הוליכו אותן בתשומת לב גדולה אל בריכה חצובה בסלע - משטח לבן ובוהק, חשוף בחלקו ומוגן בצל עצי האלה והאלון בחלקו האחר. עיטור הלקוח מעולם האגדה הוא זה של שורשי העצים הגדולים, אשר נחשפים על פני קיר הסלע בפיתוליהם העזים ובכוחם ההורס לחדור אל הסדקים, להרחיבם ולבקעם ולמצוא את מחייתם במקומות שלא היינו כלל מעלים על הדעת כברי מחייה. 

אחת התופעות המוזרות ששפתנו העברית מזמנת לנו היא תופעת השם. המעיינות נקראו במקור על שם הנחל. כיוון שהנחל נקרא ואדי אלמוראן, ובלב אזור דרוזי הוא, אל תהי זו קלה בעיניכם, כי משמעות השם היא "נחל המארונים", אויביהם המרים של הדרוזים. מכל מקום, מארונים כבר אין כאן, הנחל נקרא בעברית על שם עץ החורש הנדיר יחסית מורן, והמעיינות נקראים בשם נריה... 

איך? מן הסתם כי הנחל המקביל לו נקרא ואדי א-תנוריה (השמלה הקטנה של האיכרה...), כשם חורבת היישוב העתיק שבראשו. תנוריה הפך לנריה, וניסיון התיישבות של עולים לפני יותר מ-50 שנה נכשל כאן. על מקומו הוקם בית-ספר שדה של החברה להגנת הטבע, כיישוב של ממש - ולו היו היום מנסים להקים כאן יישוב היו אנשי החברה להגנת הטבע צווחים בראש חוצות שמחריבים את החורש וכו' - והמעיינות הראשונים שנקרו בדרכם של נותני השמות, אפילו ששמם היה עיון אלמוראן ומקומם בואדי אחר, נקראו גם הם נריה. שיהיה. זה הרי שם עם צלצול כל כך יהודי.

איפה זה: במפת הטיולים וסימון השבילים הגליל העליון (מס' 2), במעלה נחל מורן, על השביל המסומן בשטח בצבע ירוק ומחבר בין בית-ספר שדה הר מירון לכביש הפיראטי שסללו הדרוזים מחורפיש לבית ג'אן. הנחל מקביל לכביש 89 העולה מחורפיש לסאסא.