שתף קטע נבחר
 

"תומר נרצח, ואנחנו הפכנו לקורבנות"

מדינת ישראל יודעת לטפל בפושעים. רוצחים, אנסים ועברייני סמים זוכים לתנאים הולמים בבתי הסוהר, וגם לתוכניות תמיכה, סיוע ושיקום. לקורבנות ולמשפחותיהם אין שום מערכת תומכת. אחרי יומיים-שלושה של כותרות וסיקור תקשורתי הם חוזרים לאלמוניות, בדידות ומצוקה מייאשת, מול מערכת אטומה. הנערה שסייעה לרצח תומר הירש ז"ל כבר סיימה תואר ראשון, אבל אחותו לא הצליחה לקבל מילגת לימודים ועל הוריו נאסר לאמץ ילד כי "הם לא עיבדו את האבל". הם נלחמו - והצליחו למרות הכל. כתבה ראשונה בסדרה

ההורים של תומר הירש שמעו לראשונה על רצח בנם ברדיו. זה היה בינואר 98'. תומר היה רק בן 24. הוא עבד כמדריך בפנימייה. אחד החניכים שלו, נער בן 16, נכנס לחדרו לפנות בוקר ושיסף את גרונו בסכין. מאוחר יותר הסביר שעשה זאת כנקמה על כך שהמדריך לא קיבל בהבנה את מנהגי השתייה שלו ולא הרשה לו לישון יחד עם חברתו. החברה, א', אז בת 17, היתה שותפה לתכנון הרצח, וסייעה גם לנקות את הזירה.

 

כשבני המשפחה של תומר שמעו שאירע רצח בפנימיה הם ניסו לאתר אותו, ותוך זמן קצר הבינו שהוא הקורבן. "אני לא מאחלת לאף אחד את מה שאנחנו עברנו", אומרת גילה, אמא של תומר. "התקשרתי לפנימיה ולא ענו לי. התקשרתי למשטרה ולא ענו לי. ברדיו המשיכו בינתיים להוסיף פרטים על הרצח. כשהשוטרים הגיעו אלי הביתה אמרתי להם שהם לא צריכים להגיד לי, שאני כבר יודעת".

 

בשביל משפחת הירש זאת היתה רק ההתחלה של מסכת ייסורים בלתי נגמרת. מהרגע הראשון הם נאלצו להתמודד לדבריהם מול מערכת אטומה וחסרת רגישות. אם קיבלו יחס מהממסד, זה היה יחס מביש, פוגע ומשפיל. "היינו בשוק מוחלט", מספר איתן, האב. "השוטר איים עלי שאם אני לא אחתום על הסכמה לניתוח הגופה הוא יוציא צו של בית משפט, ואז דרשו מאיתנו לנסוע מקריית ביאליק למכון לרפואה משפטית לזהות את הגופה. מזל שהיה אצלנו בבית ראש עיריית קרית ביאליק לשעבר שאמר להם שאנחנו לא נוסעים לשום מקום".

 

מאז ועד היום לא הגיע לבית משפחה הירש מישהו שישאל אם אפשר לעזור להם. הם נסעו לתל-אביב למשפט הרצח, אבל לא הורשו בתחילה להיכנס לאולם, "כי הרוצח ושותפתו קטינים". רק לאחר מאבקים הוסכם שיוכלו להיות נוכחים בדיונים. "גם שם לא היה אף אחד שילווה אותנו", מספרת גילה. "התובעת עדכנה אותנו מתי מתנהל המשפט – מתוך אנושיות, ובאמת כי היא אשה נפלאה לא בגלל שהיא היתה חייבת".

 

א', השותפה לרצח, נשפטה במסגרת עסקת טיעון לשמונה שנות מאסר. עוד חודשיים היא כבר משתחררת. לפני מספר שנים היא פנתה למשרד הפנים בבקשה לקבל אזרחות ישראלית. בני משפחת הירש נדהמו לשמוע על כך ברדיו. איש לא טרח לעדכן אותם בבקשה או חשב שיש להם מה לומר בעניין. דליה (אחותו של תומר) גילה ואיתן פנו כמעט לכל שר בממשלה, אבל אף אחד לא חזר אליהם עם תשובה. רק לפני חודשיים, בעזרתה של ד"ר דנה פוגץ', מנהלת מרכז נגה (המרכז המשפטי לנפגעי עבירה בקריה האקדמית קריית אונו), קיבלו בני המשפחה תשובה, לפיה הוחלט לגרש את א' מהארץ בנימוק שהיא מסכנת את שלום הציבור.

 

פוגץ' מספרת: "הקמנו את המרכז, מתוך הכרה בכישלון המוחלט של המדינה לדאוג לאנשים אלה. בניגוד לנפגעי טרור, נפגעי תאונות דרכים או נפגעי פעולות איבה מוצאים עצמם נפגעי עבירות ללא סיוע כלשהו, נפשי או כלכלי, וזאת לאחר שנפגעו פגיעה קשה ופתאומית שהשלכותיה יימשכו עוד שנים ארוכות. הקו המנחה אותנו הוא להשמיע קולם של הנפגעים בהליך הפלילי ובהליכים אזרחיים נלווים מתוך הכרה בכך שמעורבות בהליכים מעצימה את הנפגע. כשמשפחת הירש הביעה עמדתה לעניין גירוש המסייעת לרצח, באמצעותנו, בפני שר הפנים, ניתן להם כוח שלא היה להם קודם לכן. גם בתביעה האזרחית שהגשנו בשם המשפחה כנגד הרוצחים והפנימייה, יש משום התרסה כנגד גורמים שניסו להתנער מאחריות לרצח שהתבצע בשטחם, על ידי חניכים שלהם אשר רצחו מדריך שהועסק על ידם".

 

"אנחנו הקורבנות בסיפור הזה, ואף אחד אפילו לא מתעניין בנו", אומרת גילה. "א' השלימה בגרויות בכלא, עשתה תואר ראשון ועברה קורס של תרפיה בבעלי חיים. אבל הבת שלי, שנפגעה נפשית בצורה קשה ביותר מהרצח, לא מצליחה לקבל מלגת לימודים כי אף אחד לא מכיר בה כאחות שכולה".

 

כמה שנים אחרי הרצח של תומר, ביקשו הוריו לאמץ ילד. "פנינו לשירות למען הילד", מספר איתן, "אבל שם אמרה לי עובדת סוציאלית שאין לנו סיכוי, כי אנחנו הורים לא ראויים. כי לא 'עיבדנו את האבל'. היא אמרה לי, 'הילד שיגיע אליכם יסבול מהתנכלויות'. היא הסכימה לתת לנו ילד חולה מאוד או פגוע, אבל ידענו שלא נוכל לעמוד בזה כי אנחנו בעצמנו פגועים".

 

במאמצים רבים הגיעו איתן וגילה לראש השירות למען הילד, שדווקא מצאה אותם הורים ראויים בתנאי שיעברו טיפול נפשי על חשבונם. בכל מקרה, לא הותר להם לאמץ ילד ישראלי, אבל אחרי חצי שנה של טיפול נסעו ההורים לאוקראינה ואימצו שם עוד בת. זאת היתה הנחמה הקטנה שלהם. "הרגשנו שיש לנו חור בלב שאנחנו חייבים לסגור אותו", הם אומרים. "הילדה הזו הכניסה הרבה מאוד שמחה לחיים שלנו. זה כמו משחה על פצע שורף. לא מרפא, אבל עוזר מאוד".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: שי רוזנצוויג
איתן הירש. ההתמודדות שאחרי המשפט
צילום: שי רוזנצוויג
תומר הירש ז"ל
צילום: רוני שיצר
(אילוסטרציה)
צילום: רוני שיצר
מומלצים