לדבר עם חמאס

קריאתו של ראש הרשות הפלסטינית לחמאס להצטרף לממשלה עוד לפני הבחירות עוררה בישראל תגובות שליליות, כמו כל איזכור אחר של אפשרות שילוב התנועה בחיים הפוליטיים ברשות, והפיכתה לפרטנר עקיף או ישיר של ישראל. תגובות אלה החרו החזיקו אחר דברי שר החוץ שלום, שקרא לשקול את עצירת הנסיגה מעזה, לאור הסיכון כי חמאס יזכה ברוב בבחירות לפרלמנט הפלסטיני. מה עומד מאחורי הקריאות הללו? האם רק הסתייגות מוסרית מקשר עם מי שהרג מאות ישראלים, למרות שבכך אינו שונה מארגונים אחרים עמם מנהלת ישראל קשרים, או שמא מדובר בקיפאון מחשבתי ואולי קוצר ראות פוליטי-אסטרטגי?

החמאס כידוע הוא תנועה לאומית דתית, בעלת יסודות חברתיים, כלכליים ופוליטיים, שהפעילה גם זרוע צבאית אלימה במיוחד - וזו הייתה ממובילות מערכת הטרור נגד אזרחי ישראל זה למעלה מעשור. יחד עם זה, בתקופה האחרונה מתרחשים בתנועה תהליכים פנימיים מרתקים, שקיבלו תאוצה רבה מאז מותו של ערפאת, והובילו אותה לאמץ גישה פרגמטית בכל הנוגע לכניסתה לתוך הזירה המדינית. ביטוי לכך ניתן למצוא בהצהרות מנהיגיה, בהשתתפותה בבחירות המוניציפאליות, בהתמודדות נציגיה בבחירות לפרלמנט ובנכונותה להצטרף לשורות אש"ף. אין מדובר בתהליך פשוט; זהו אתגר מורכב עבור מי שהפנה זה למעלה מעשור את עיקר מאמציו ומשאביו למאבק האלים בישראל.

התהליכים האחרונים באזור, ובעיקר ההתנתקות הישראלית מעזה - שם נהנה החמאס ממעמד בכורה - מאלצים את הנהגת התנועה למצוא ערוצי פעולה, שיתווכו בין תפיסת עולמה העקרונית, השוללת דיאלוג עם ישראל, לבין התאמתה למציאות פוליטית משתנה - ונוכח החשש שבסופו של דבר, גם הם ייאלצו להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל לצד מדינה פלסטינית.

ראוי לשים לב לכך שמאז הוסכם בקהיר על-ידי כל הפלגים הפלסטינים המרכזיים לקבל את עיקרון התהדיה (הרגיעה הזמנית), היתה זו דווקא תנועת החמאס שהקפידה יותר מהשאר לשמור עליה, למעט שיגור ספוראדי של פצצות מרגמה לעבר יישובים בדרום ישראל. והשיגור נועד, כך על פי דוברי חמאס, לשמור על "מאזן אימה" מול ישראל לנוכח מה שנתפס אצלם כהפרות ישראליות, ובניסיון לאמץ את המודל הלבנוני שהציבה חיזבאללה.

ישנן פרשנויות שונות באשר לסיבות שהניעו את החמאס לאמץ את הזירה הפוליטית כמוקד המאמץ הנוכחי בדרך להגשמת היעדים. יש הטוענים כי הדבר נובע מחששם של מנהיגי התנועה ממדיניות החיסולים של ישראל, שכבר קטלה את רוב הנהגת הארגון ועצרה את אנשי הזרוע הצבאית. לעומתם, יש המסבירים את התפנית בתחושת הניצחון של החמאס בעקבות הנסיגה המתוכננת מעזה. 

מכל מקום, ברור כי ההישג המרכזי של החמאס, מאז החלו אנשי הזרוע הצבאית שלו לפעול (בשלהי 92' וראשית 93'), היה לאו דווקא מול ישראל, אלא במישור הפנימי - מול תנועת הפתח, יריבתה האידיאולוגית במאבק על הנהגת העם הפלסטיני. ממצב של תנועה שולית יחסית בחברה הפלסטינית, הגיע חמאס למעמד של שוויון כוחות מלא או חלקי עם הפתח, כפי שצפוי להתברר בבחירות הקרובות לפרלמנט. אם יתברר כי העם הפלסטיני נתן לחמאס מנדט מוביל, תהיה ישראל חייבת לבחון בפיכחון פוליטי קר ומתוך האינטרסים שלה את האפשרות לשתף פעולה עם הארגון, תוך הצגת תנאי לגיטימי שיזנח לחלוטין את דרך הטרור ככלי מדיניות. היה והתנועה תענה בחיוב, חרף עברה, היא עשויה להתגלות כפרטנר ראוי.

יורם שוייצר, חוקר טרור במרכז "יפה" למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל-אביב