סוף טוב, לא הכל טוב

הוליווד מבקשת להתבגר בקיץ הנוכחי. היא אמנם איננה נפרדת מחיבתה לפריקוולים, סרטי המשך, עיבודי קומיקס או מד''ב, אך משהו משתנה במבט שלה. נדמה שהזחיחות והיהירות הצבעונית מתחילה להישטף ממנה והיא מבקשת להתהדר בפריזמה חדשה: אפלה, קודרת, ומעל לכל, אפוקליפטית. אם קיץ 2004 התאפיין בסחרחרה של סרטים אופטימיים ועתירי צבע, כש"שרק 2" ו"ספיידרמן 2" מכתיבים את הטון בקופות, הרי שעונת הקיץ הנוכחית מרגישה חשוכה וגשומה מאי פעם. הרצון לשקף יציבות למרות הזמנים הלא בטוחים, שקיבלו אישוש נוסף בדמותם של פיגועי הטרור הנוראיים בלב ליבה של לונדון, התחלף בניסיונות להעלות על פני השטח, באמצעות סיפורי בדייה "אגדתיים" ומרוחקים כביכול, את הכאב והפניקה שאוחזים בימים אלה בגרונו של העולם המערבי.

ארה''ב זכתה לטעימה ראשונה מהתרופה המרה קצת לפני הקיץ עם "עיר החטאים" של רוברט רודריגז ופרנק מילר. אלינו הסרט הגיע מעט באיחור ובכך פתח שרשרת רצופה של חזיונות סוף עולם המסתמכים, לא במקרה, על אלמנטים עלילתיים השאולים מסיפורי דת (זו ללא ספק השנה של סדום) ומיתולוגיה עתיקי יומין.

כשהתסריטאי דיוויד קופ ("פארק היורה") ניגש לעבד את חזונו הספרותי של ה. ג וולס הוא התוודה בראיונות כי שני דברים הדריכו את עבודתו; ראשית, העובדה שכל אחד מהעיבודים ל"מלחמת העולמות" (וכך גם היצירה המקורית) נגע ברגע מסויים של ההיסטוריה האנושית. וולס כתב את ספרו בזמן התחמשותה של גרמניה בשנות ה-90 של המאה ה19 ומרבית המבקרים ראו ביצירתו ביקורת על אקטים אימפריאליסטיים המבוססים על עליונות טכנולוגית. 40 שנה מאוחר יותר, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, וולס אחר - הבמאי אורסון וולס - השתמש ברדיו כדי לזרוע אימה אמיתית בקרב תושבי ארה''ב, כשהוא מבשר על פלישה ממאדים. וב-1953 היה זה הצמד ג'ורג' פאל וביירון הסקין שעידכן את ספרו של וולס והתאים אותו לרוחותיה המנשבות של המלחמה הקרה.

כעת הגיע תורם של קופ ושפילברג שבדבריהם למגזין "Creativescreenwriting" ממקמים את עלילתם בניו-יורק של ימינו, זו שעדיין מתאוששת ממתקפת הטרור על התאומים. ואמנם, גיבוריו של "מלחמת העולמות", כמו גם הצופים, מהלכים בעולם פרנואידי, שברירי וטראומטי מאי פעם. טרור עולמי, כלי נשק להשמדה המונית פזורים ברחבי הגלובוס, הפלישה לעיראק (שהסרט מגניב אליה מבט ברור), כל אלה מהווים את חומרי הגלם מהם ניזונים קופ ושפילברג.

ולא מדובר רק בהערות שמשמיעות הדמויות בסרט ("האם אלו הטרוריסטים?") לנוכח מתקפת החוצנים, כי אם בהחלטות עלילתיות ואסתטיות מדוייקות במיוחד. כך למשל, בניגוד לוולס, יוצרי העיבוד החדש, מוותרים לחלוטין של אזכור המקום ממנו מגיחים הפולשים ועל הסיבה שלשמה התכנסו על אדמתנו. שפילברג, שהשתפשף בימיו הראשונים בז'אנר האימה ("דואל" ו"מלתעות"), יודע שאין דבר מאיים יותר מהלא נודע וככל שתדחה את חשיפתה וזהותה של היישות הזדונית, כך האפקט יהיה בעל עוצמה רבה יותר. פחד לשם פחד. פראנויה לשם פראנויה.

אבל הבמאי לא עוצר כאן, יחד עם צלמו הקבוע, יאנוש קאמינסקי, עורכו הקבוע, מייקל קאהן, וצוות האפקטים המיוחדים, הם מחוללים מהפכה בז'אנר שכבר מזמן הפך לפרודיה - סרטי הפלישה. לא עוד צילומים מרוחקים וסטטיים של מגדלים בוערים שמאפשרים לקהל להתענג על חורבנם, כי אם עבודת מצלמה, עריכה ואפקטים, שמציבים את הצופה בנעליו של הגיבור המתרוצץ ברחובות ומייחל לשרוד את המתקפה. לרגעים אפילו נדמה כי הסרט משתמש בדימויי הרס והשמדה המונית הלקוחים מאירועים אותנטיים, בייחוד מאסון התאומים (שימו לב כיצד מצולמת המנוסה הראשונית מהחייזרים) והשואה (האפר שמותירים אחריהם הקורבנות - דימוי בעייתי, בלשון המעטה), כדי למוטט את הצופה המיוסר.

בהקשר הזה עולה הפעולה השנייה שקופ נקט בה בעת הכתיבה והיא הניטרול של המבט האובייקטיבי בתרחישי הפלישה. התסריטאי אמנם לא משתמש במספר בגוף ראשון כפי שעשה וולס, אך הוא גם לא בוחר בתוואי השגור של סרטי מד''ב משנות החמישים. זוהי איננה עוד מלחמת חורמה של מדענים ואנשי צבא בחוצנים, כי אם סיפורו הפרטי של האדם הפשוט, ריי פרייר (טום קרוז), שניצב בוקר בהיר אחד, מול האפשרות של הכחדה ממשית. ואם ב"אי.טי" חזינו באירועים אך ורק מנקודת מבטו של החייזר המפוחד או לחלופין זה של הילד, הרי שכאן, הסרט נצמד למבטו המבועת של הגיבור ולא מרפה ממנו כדי לאפשר לצופה נגישות לתהליכים הרגשיים שעוברת דמותו.

ריי הוא למעשה גרסה מזדקנת לדמות שטום קרוז גילם ב"אהבה בשחקים", אב גרוש, פרחח, יהיר וחסר אחראיות, שנדרש לשמור, למגינת לבו, על ילדיו הלא מתמסרים. אולם, בהמשך, הבניינים הקורסים ומעשי הטבח והזוועה, סודקים את חזותו הבטוחה של ריי, שמבקש כעת לעשות רק דבר אחד: להגיע לבוסטון ולהחזיר את הילדים לחיקה החם של אמם. כדי לעשות זאת, עליו לצלוח שורה של איומים נוראיים, גם אנושיים, שמציתים בו עוד יותר את אש הפראנויה ואף מובילים אותו בסיום המערכה השנייה לביצוע של אקט בלתי מוסרי. אקט שבדרך-כלל מונעים מן הגיבור ההוליוודי.

ואכן, בנקודה הזו נראה היה כי שפילברג התבגר סופסוף והציג בפנינו את חזונו הקודר ביותר על טבעו של המין האנושי ועל המקומות אליהם מובילים אותנו הפחדים. לפתע האדם הפך מפחיד מכל יצור שהתהלך וזרע מוות על המסך. האימה ניסרה את גופנו. החושך באולם היה מפחיד מתמיד. אבל אז הגיעה המערכה האחרונה.

מיסטר שפילברג

לשפילברג יש מנהג להצמיד ליצירותיו האחרונות סיומות שאינן הולמות את הרוח הכוללת של היצירה. למעשה, עד היום מתנהל ויכוח סוער לגבי הלגיטימיות של "A.I" ו"דו''ח מיוחד". והנה, ב"מלחמת העולמות", קופ ושפילברג, תופרים סיום בעייתי במיוחד, שעשוי להשכיח מלבכם את הדיונים הישנים. לאחר שבמשך 90 דקות הצמד מעמת את הקהל באופן ישיר ובלתי מתפשר עם אקט נורא של השמדה ואף מציג את השלכותיו הנוראיות על הקורבנות שמאבדים אט-אט את צלם האנוש שלהם והופכים למקרבנים בעצמם, השניים מבצעים סיבוב פרסה חד, וב-30 ד' האחרונות, כמו מייצרים סרט חדש שכל קשר בינו ובין חלקיו המוקדמים יותר מקרי בהחלט. 

הלאה הדיון באקט הנורא שביצע הגיבור! הלאה הייסורים! הלאה הפחד! זהו הרגע שבו הגיבור נולד לחיים חדשים, בדמותו של מיני-רמבו, כולל רימוני היד, המחליט להתבגר, לקחת אחראיות ולרגע אף מגלה הבלחות של מנהיג אמיתי. השמיעו צהלה בחוצות העיר: לוחם חדש נולד! וללוחמים תמיד מגיע הטוב ביותר. ואיזה סוף ריי מקבל. שוקולד, מריר על ידו. כמה חבל. כמה עצוב. כל-כך קרוב למופת אך עדיין כל-כך רחוק. תתבגר, שפילברג, תתבגר.