להקת מעודדות הטרור

למי שהיה זקוק לתזכורת ולהמחשה נוספות בדבר טיבה של מלחמת העולם הרביעית של הטרור הגלובלי (השלישית היתה "המלחמה הקרה"), קיבל אותה בלונדון. מעבר להקשריה המקומיים, זוהי ביסודה מלחמה נגד בני-התרבות של החברה הפתוחה, מצד ברברים שגרעינם הקשה הם ערבים-מוסלמים רדיקלים, המנסים לפצות באמצעות הטרור על כישלונה המהדהד והמתמשך של הציביליזציה שלהם בהתמודדות עם אתגריו המורכבים של העולם המודרני. מה שמנחה את האסטרטגיה המדינית שלהם הוא ניסיון להטיל את מרותם על מדינות ערביות ומוסלמיות, ולהפעיל סחטנות נגד העולם הדמוקרטי.

אך מעבר למימד הפוליטי של מניעי מפעיליו של הטרור עצמם, ישנו רובד-מעמקים חשוב לאין שיעור. רק ברובד העמוק הזה אפשר להסביר את ההבנה שמגלה כלפי גילוייו הברבריים ביותר של הטרור חלק גדול של החברה הערבית-מוסלמית שבה פועלים מפגעיו, את התופעה הנרחבת של הזדהות עם החתירה החולנית לשבש את חיו של המערב הדמוקרטי ולגרום סבל קשה לאוכלוסייתו האזרחית ואת הערצת הגיבורים, המציבה את הטרוריסט כדמות מופת ומודל לחיקוי. קשה להשתחרר מן הרושם שכל אלה מבטאים לעתים קרובות את נטישת הניסיון של בני החברה הזו להיחלץ מכישלונם המתמשך ולהתמקד בניסיון להכאיב ולהזיק לאלה שהתאמצו והצליחו למצוא חיים של משמעות ורווחה.

זוהי במידה רבה קנאתו של הנכשל במצליח, ונקמתו האלימה במי שראו ברכה במאמציהם הקונסטרוקטיביים על נחשלותו המתמשכת. על רקע זה, אין הצדקה לאפיין את המלחמה העולמית הזו רק במונחים פוליטיים ולחפש לה מזור בשנוי התנאים המדיניים והכלכליים. היא זקוקה גם לאפיון תרבותי וערכי כמלחמה של הציביליזציה נגד הברבריות. בני החברה הפתוחה לומדים בהדרגה, למורת רוחם של רבים בקרבה, כי שום תרבות אינה יכולה להתקיים בצילה של הצלחת הטרור, גילויי הבנה למניעיו או ניסיון לפייסו. אף כי המאבק הנדרש כדי לשרשו ממושך עד מאוד ומחייב התאמות של הכלים הדמוקרטיים לאיומים החדשים, לרבות מגבלות לא רצויות על החירויות האישיות, אין מנוס מחתירה להבסתו של הטרור ותומכיו בלא פשרות.

בהקשר הזה חשוב לציין כי שני אישים אירופים ראויים להיות חברים של כבוד בלהקת המעודדות של הטרור שפגע אתמול בלונדון: ראש ממשלת ספרד וראש העיר לונדון. בספרד הצליח רצח של כ-200 אזרחים תמימים להביא לעלייתה של ממשלה שקראה להוצאת הכוחות הספרדיים מעיראק. ממשלה אחראית הייתה נמנעת מלתת לטרוריסטים פרס על הטבח ההמוני במדריד ונמנעת מן הכניעה לתביעתם, אף שהבטיחה זאת לבוחריה לפני שעלתה לשלטון. הכשלת הטרור היתה צריכה לעמוד בראש מעייניה.

אחריותו של ראש העיר לונדון נראית ישירה פחות, אך ברובד המעמקים התרבותי שהוזכר - היא חמורה הרבה יותר. קן ליווינגסטון, מרכסיסט קיצוני השוזר נימות אנטישמיות בוטות בדבריו, אירח מתוך הזדהות בלונדון את שייח יוסף אל-קרדאווי, אחד המטיפים החשובים לטרור, המפיץ את בשורתו הרעילה למיליוני מוסלמים באמצעות רשת הטלוויזיה אל-ג'זירה. ליווינגסטון הגדיר את קרדאווי כדמות פרוגרסיבית, המקדמת את האיסלאם בכיוון הנכון בתחום היחסים עם דתות אחרות, אף שקרדאווי מאשים את היהודים בצליבת ישו ומוכן לדבר רק עם אותם יהודים המתנגדים לקיום ישראל. קרדאווי הביע את תקוותו לזכות במיתה נאה של לוחם ג'יהאד למען אללה, שבה יופרד ראשו מגופו. הוא העניק הכשר דתי לפיגועי ההתאבדות ולטרור הפלסטיני ותירץ את אלימותם של מוסלמים בעוולות המכוונות נגדם.

הטרור הברברי שהופעל בלונדון זקוק לשני תנאים כדי להצליח ולהתמיד: תקווה של כניעה פוליטית לתכתיביו ולגיטימציה ערכית של מטיפיו. כניעתה של ממשלת ספרד סיפקה את התנאי הראשון; פייסנותו של ראש עיריית לונדון הציעה את השני.

ד"ר דן שיפטן, עמית בכיר במרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה

• מיכאל הרסגור: גשר לונדון לא יתמוטט
• סבר פלוצקר (בלוג): לונדון מחכה לנו?