מבצר מונטפורט: עליה וקוץ בה

אדם מצוי מן היישוב, גם אם הוא אוהב לטייל, טבעי שהוא שונא קוצים. לשנאה זו מתלווה רתיעה ואליה נספחת מיד ההתעלמות האינטלקטואלית, וכך כל מה שדוקר ברגלינו ונטפל אל בגדינו מקבל את ההגדרות הספרותיות "איי קוץ", "ווי, איך שהמנוול הזה דוקר", או "יימח שמו החרול, החוח, השמיר והשית" אצל יפי נפש ועדיני לשון. אנחנו לא אוהבים קוצים.

אבל קיץ וקוצים וקצה החיים נגזרים מאותו עניין, ואחד האכזריים שבהם הוא הברקן הסורי, ובערבית ח'רפיש. באביב הם קטנים, ירוקים ורכים, ומעליהם עושים אז סלט, ואילו בקיץ הם גבוהים כמעט כקומת אדם, עליהם בורקים וקוציהם נראים כציורים של ברקים - ומכאן שמם. בקודקודם הגבוה מתפתח פרח סגול שנראה כציצית של ראש שבט אינדיאני. כשהוא מבשיל, הוא נהיה סבאל'ה שעף עם כל פו והחוחיות אוכלות את זרעיו בהנאה גדולה.

מגבול הצפון ועד הנגב אין לנו בקיץ שולי דרך אחת ולא גל אבנים אחד שאין בהם כמה מן האכזריים האלה, ולעיתים הם מכסים שדות שלמים, ואז באמת רק החוחיות יכולות לעבור בהם. 

נוצריי העולם המערבי מאמינים שכאשר האם הקדושה, היא מרים הבתולה, נמלטה מפני חיילי הורדוס כשעוללה ישוע בידיה, היא מצאה מפלט בשדה ברקנים כאלה והם דקרו את שדיה הבתוליים אך שופעי החלב. או אז נטפו טיפות חלב על העלים ומאז ועד עולם הם מוכתמים בלבן. הצמח מוקדש לה ונקרא על שמה. 

גם הברקן, כמו כל צמח שגדל בארץ עמוסה רופאי אליל ומבינים בלהטים, "יפה" להורדת לחץ דם ו"מונע", אבנים בכליות. 

דא עקא, שבעונה זו של השנה כמעט בכל פינה ננעצים הברקנים בבשר ולא נותר אלא לנסות ולמצוא מקום שבו פגיעתם היא הקטנה ביותר. אחד מהם הוא במערב הגליל העליון, שהוא התערובת המושלמת של נוף מעודן עם פולקלור וארכיטקטורה, טבע עם נחת רוח וגם קצת מאמץ גופני. טיול באזור המונטפורט, על אף שזהו שם מוכר ויעד לטיולים עוד מימי הילדות בבית הספר, הוא כניסה אל פינות לא כל כך יומיומיות, שכן חורבות יש לנו בארץ ללא ספור, אבל חורבות שהן ספריות? וכאלה של נזירים לוחמים דוברי גרמנית עתיקה? היכן שמענו על דבר כזה?

אפשר לבוא אצל המבצר הזה בלי להתעכב בשום מקום, אלא שנאה קודם לסור אל הכפר הגדול מעיליה, אל חלקו הגבוה. היום זה יישוב גדול, שגונו החדש החליף כמעט כליל את אווירת מסורת הבנייה הגלילית הישנה. זהו כפר נוצרי עתיק מאוד, הבנוי על התל הקדום של מעלות.

כניעה בעקבות מחילה

מעלות, או בעלות המקראית, היתה היישוב המרכזי והחשוב באזור ואף בירת מחוז בממלכת שלמה. ככל יישובי הגליל, שבתהפוכות העיתים השתנו בהם השפות המדוברות, הנאמנויות הפוליטיות ושמותיהם של האלוהים, גם כאן נבנה כפר ערבי-נוצרי על גרעין הכפר העתיק. זה עצמו נשען על מצודה צלבנית גדולה שנקראה "מצודת המלך" (chateau de Roi) לשעבר מושבו של אציל אירופי שמן הסתם היה רשע גדול ואחוזתו הפיאודלית השתרעה על פני שטח נרחב בגליל המערבי ובחוף הגליל. המצודה הענקית הזו, שאת שרידיה אפשר לראות בקלות רבה מציצים מבין כיסויי הבתים שנבנו עליה, עמדה בקשרים הדוקים עם שאר המצודות הקטנות יותר בסביבה, וביניהן כמובן זו של מונטפורט.

מהלך קצר מן הכפר ואנחנו אצל השכנה היהודיה הילה. דרך עפר מסומנת באדום שגולשת ממרומי ההר הופכת לשביל צר בין סלעים וחורש ומגיעה בסופו של דבר אל מצודת מונטפורט (קרי: מונפור). שרידי המבצר הקטן, מהיותר ציוריים בארץ, זרועים על פני המדרון התלול והמכוסה בשמיכת עצים ירוקה וצפופה. הוא משקיף על עיקולי נחל כזיב ועל פארק גורן שבמעלה הגדה הצפונית של הנחל (אפשר לטפס אל המבצר גם מהנחל).

את חייו החל המקום הזה כמצודה קטנה שהיתה כפופה ל"מצודת המלך" ממעיליה. אחר כך, בשנת 1228, הוא נמכר לנזירים גרמנים, אנשי מסדר האבירים הטבטונים מעכו, והפך למרכזם בגליל. אז הוא הורחב ובוצר מאוד והפך להיות בית אוצרם - הספריה והארכיון של המסדר. 

43 שנים אחר כך, אחרי מצור קשה, נפל המבצר לידי צבאות הגנרל הממלוכי ט'הר א-דין ביברס, לימים סולטן, במסעו הגדול לשחרור הארץ מידי הצלבנים. המבצר הזה לא נכנע עד שלא הצליחו מהנדסיו של ביברס לחפור מחילה מתחת לחומות ולמוטט אותן בכמה מקומות.

בין השרידים שנותרו אחרי דורות של עזובה אפשר לראות היום מרתפים, בורות, עמודי ענק, קמרונות, חדר כליאה, אולם אוכל, חומות, ואת החפיר החצוב בסלע שמדרום למבצר הנחבא בין עצי החורש.  

איפה זה