הורים, בבקשה אל תישברו
רננה מרמלשטיין בת ה-18 מגני טל מספרת על הקרב האחרון של נוער גוש קטיף: נגד ההחתמה להתפנות מהיישוב. היא מבינה את המבוגרים "שיש להם אחריות", אבל מתחננת: "אל תישברו, לא עכשיו, לא כשאנחנו כל כך קרובים להשגת המטרה שלנו - להישאר בגוש קטיף, להישאר בבית". יומן התנתקות, רגע לפני רגע האמת
ביום שישי קיימנו מפגש נוער בגני טל, כי הרגשנו שהדברים פשוט יוצאים מכלל שליטה. 'רצו' מלא שמועות במושב שאנשים חותמים על הסכמה לעזיבה, ואף אחד לא ידע מה קורה בדיוק.
כל החבר'ה הגיעו לפגישה. כולם הבינו שעכשיו זה הרגע האמיתי, זה כבר לא משחק, ואנחנו חייבים לעשות משהו כדי לחזק את ההורים שלנו, שאנחנו גאים בהם שהם הצליחו לעמוד בכל הלחץ והמצב במשך יותר משנה וחצי, אבל גם הם צריכים תמיכה ואהבה ואנחנו החלטנו לתת להם אותה. הכנו שלושה שלטי ענק ותלינו אותם במקומות בולטים, אחד מהם על קיר בית הכנסת, עליו כתבנו: "יחד כל הדרך, אוהבים אתכם - הנוער".
הטור הקודם
אותנו עוצרים במחסומים?
רננה מרמלשטיין
פרק נוסף ביומנה של רננה מרמלשטיין מגוש קטיף, החוגגת היום יום הולדת 18 עצוב. הפעם היא מספרת איך שמעה על סגירת הגוש ופינוי "מעוז הים" במהלך טיול לצפון - "שמעתי מהחברות שזה היה כמו גטו", על הקושי להגיע הביתה "כשבדרך עוצרים אותי ב-5 מחסומים" ועל שוטר שהעליב עד דמעות. כבר קשה לה לראות איך "הגירוש" לא ייצא אל הפועל אבל היא עדיין מאמינה. יומן ההתנתקות
בנוסף שלחנו לכל הטלפונים בבתים הודעה קולית שבה השמענו את השיר "עוד נדע ימים טובים מאלה, עוד נדע ימים טובים פי אלף, שורשינו יעמיקו סלע כמו ארזים בהר..". אחד החבר'ה הוסיף: "הורים יקרים, תמשיכו להיות חזקים, זה לא סוף המאבק, שבת שלום, אוהבים אתכם - הילדים".
בעזרת השם, בשבת הבאה נעשה "שבת גיבוש": כל משפחה אוכלת אצל משפחה שיש לה פחות קשר להמשך המאבק, כי מבחינתנו זה לא סוף הדרך, זה התחלה של משהו חדש - משהו יותר טוב. אנחנו בתור נוער מבינים את ההורים שלנו, ואת כל הלחץ הכבד שמופעל עליהם. אנחנו מרגישים שתפקידנו זה לחזק ולעודד, ואפילו אם נצליח לחזק משפחה אחת כל המאמץ היה שווה...
"אני זועקת בשם הנוער: תהיו חזקים"
כשקראתי את הכתבה ב-ynet על ההחתמה בגני טל ישבתי וחשבתי על כל מה שעברנו בשנה וחצי האחרונות האלה, איך עמדנו בגבורה מול כל המכשולים, מול כל הלחצים, מול התקשורת העוינת. הלכנו לכל הפגנה, הלכנו לשכנע "פנים מול פנים" ערב ערב, חילקנו סרטים כתומים, באנו ל"שרשרת האנושית", צעדנו לפחות שלוש פעמים מגוש קטיף לירושלים, אירחנו כל שבת אורחים שרצו להתרשם מהאזור המדהים הזה, עשינו סיורים כל יום שישי לאוטובוסים, למדנו, עשינו בגרויות, עבדנו ובעיקר ניסינו להמשיך לחיות את חיינו כרגיל, להמשיך בשגרת החיים שלנו.
לא ויתרנו, לא התייאשנו. אבל לפני שבוע וחצי, ביום חמישי, דברים קצת השתנו. האירועים הכניסו אותנו קצת לאווירת ייאוש: פינוי המלון, הסגר על היישובים, המעבר כל יום במחסום כיסופים, כשאנו רואים את מחנות הענק שמכינים שם למפנים. לראות את הקרווילות בניצנים - זה שובר כל פעם מחדש.
כל פעם צריך לבנות את האמונה מחדש, והמצב עכשיו נורא רגיש וקשה, ויש אנשים שנשברים. ואני רוצה לצעוק את צעקתי: בבקשה אל תישברו, לא עכשיו, לא כשאנחנו כל כך קרובים להשגת המטרה שלנו - להישאר בגוש קטיף, להישאר בבית.
נשאר עוד חודש אחד - חודש אחד של ייסורים, של מתחים של אי ודאות, ואז בעזרת השם נוכל להוכיח לכולם שהצלחנו במשימה, שבאמת האהבה שלנו ניצחה.
אני יודעת שזה קשה ובמיוחד לכם להורים שלנו, כי יש לכם אחריות שלנו אין, אבל אני זועקת בשם הנוער: תהיו חזקים, אנחנו מבטיחים לעזור לכם בכל מה שנוכל, אבל בבקשה תמשיכו להילחם, אל תתייאשו. לא עכשיו... אנחנו חייבים להיות חזקים בשבילנו, למען עם ישראל ולמען אלו שנתנו את חייהם למקום הזה.
"עוד נדע ימים טובים מאלה, עוד נדע ימים טובים פי אלף, שורשינו יעמיקו סלע, כמו ארזים בהר. רק אם נאמין בעוז הרוח, רק אם נאמין ולא ננוח. יחד - כל הדרך, יחד - לא אחרת, יד ביד נושיט לטוב שעוד יבוא...".
לפנייה לכתב/ת 
"עמדנו בגבורה מול כל המכשולים"
צילום: רוני סופר
"פינוי המלון הכניס אותנו לאווירת יאוש"
צילום: אילן מרסיאנו
מומלצים
