לונדון מצלמת אותנו. אז מה?

מצלמת הווידיאו הראשונה הוצבה בתחנת הרכבת התחתית הולבורן במרכז לונדון כבר ב-1961; מאז התרבו המצלמות המותקנות במקומות ציבוריים בקצב מסחרר. נכון ליום הפיגועים (7.7.2005) פעלו ברחובותיה, כיכרותיה, תחנותיה ובנייניה של לונדון לא פחותמ-500 אלף מצלמות, העוקבות אחר תנועת אזרחים וכלי-רכב.

לא, זו לא טעות שלי: מדובר בחצי מיליון מצלמות! (כפי שמדווח, למשל, ה"וול-סטריט ג'ורנל"). לשם השוואה: בכל העיר ניו-יורק פועלות כיום רק 3,500 מצלמות מעקב. מי שמטייל ולו גם שעה אחת ברחובות לונדון יצולם לפחות תריסר פעמים: בכל הצטלבות וצומת, ליד כל רמזור, בכניסה לכל סניף של בנק, בשערה של כל חנות כלבו, בדרך אל ומבניין משרדים. המטייל התמים יצולם גם ליד הכספומט, ליד תחנת דלק, ליד תחנת רכבת תחתית ובבית קפה גדול.

לאחר שורת הפיגועים של "הצבא האירי הרפובליקני" בסיטי של לונדון ב-1993, הוקמה מסביב לרובע העסקים והפיננסים של בירת בריטניה "חומה של מצלמות מעקב"; הלונדונים העניקו לה את שם החיבה "טבעת הפלדה". בשנה האחרונה הטילה עיריית בלונדון אגרת גודש מיוחדת על מכוניות פרטיות. כדי לוודא שהנהגים אכן שילמו את האגרה, היא התקינה עוד רבבות מצלמות וידאו, המתעדות כל מכונית שנכנסת והיוצאת ממרכז העיר. עשרות מצלמות מעקב מותקנות באצטדיונים כדי לאתר את האוהדים המתפרעים. אלפי מצלמות מותקנות בקווי הרכבת התחתית.

רוב מצלמות המעקב בלונדון - פרטיות וציבוריות כאחת - מחוברות ומשדרות למרכזי בקרה של המשטרה ו/או שירותי הביטחון. יש אפילו "ארגון המשתמשים במצלמות המעקב". האם מאות אלפי המצלמות צילמו גם את המחבלים שביצעו את פיגועי ה-7/7? בטוח שכן. האם יצליח ה"סקוטלנד יארד" לאתר את פרצופי המחבלים באוקיאנוס של התשלילים וסרטי הצילום שיועברו לידיו? בטוח שלא.

משטרת הביטחון המזרח-גרמנית, השטאזי הידוע לשמצה, האזינה לשיחות טלפון ולשיחות רחוב (באמצעות מיקרופונים מוסתרים) של כל אזרחי גרמניה, במזרח ובמערב. זה לא מנע את נפילת המשטר הסטליניסטי כמו בניין קלפים רעוע. אחרי נפילתו הסתבר שמפענחי ההקלטות במרכז הבקרה של השטאזי הצליחו להגיע רק עד שנת 1975. הקומוניזם, להזכירנו, קרס ב-1989.