ניסאן פטרול - זן נכחד

כדי לקבל מושג עד כמה הפטרול של ניסאן גדול-ממדים, חובה להעמיד אותו לצד מכוניות רגילות. מצד שני, אפשר להתרשם ממנו גם בעמידה בפקק, או כאשר מחפשים מקום חניה בעיר. עם אורך של 515 ס"מ, רוחב של 194 ס"מ וגובה של 186 ס"מ, הוא גדול גם לצד כלי רכב בעלי נפח גדול מהרגיל. וזה ממש לא משנה שמדובר בדגם המחודש של הפטרול, הקיים במהדורה זו מאז 1997.

למרות המדים המחודשים, כולל שינוי יחידות תאורה, פגושים וקוסמטיקה, הרכב הזה נראה כאילו חזר ממסע בסהארה של שנות ה-80', עם מקדם גרר של לבנה ניצבת ויותר זוויות ישרות מקובייה סטנדרטית. הפטרול פשוט אינו מחפש להתייפייף ולהתחפש לרכב שטח למרות בילוי הכביש. זה רכב גדול, חסון, קשוח, כזה שמיועד להעביר את חייו במדינות עולם שלישי ועל גבי שבילי עפר.

וכמה שאנחנו אוהבים את זה.

רכב מודרני? הפטרול אפילו לא חושב לעשות "כאילו". הוא שייך לתקופה בה גבר היה גבר, ג'יפ היה ג'יפ ואנחנו היינו צעירים ב-20 שנה. על מדרכות מול בתי קפה עמדו כסאות ושולחנות, ולא צמיגי ענק אגרסיביים בחתך נמוך, המחוברים ל-SUV מצועצעים.

וזה עוד אפילו לפני שאנחנו מתייחסים למבנה הייעודי של הניסאן המגודל, זה שהיה נהוג פעם. שלדת סולם מאסיבית, ויתור על מתלה עצמאי מלפנים, שימוש דווקא בסרן חי המתאים לעבודת שטח קשה. עוד לפני שאנחנו מזכירים שהס מלדבר כאן על מערכות בקרת יציבות ואחיזה. אפילו שילוב ההנעה כפולה והילוך הכוח נעשים "כמו פעם", עם ידית חסונה ואגב חריקה מתכתית. תיבה אוטומטית עם הרבה הילוכים ותפעול משוכלל? הצחקתם את פטרול. כאן יש ארבעה במבנה הישן וחסר התחכום. כרית וילון בטיחותית לאורך כל הרכב? לא כאן.

פנים

בתא הנוסעים ניסו בניסאן לשדרג קווי מתאר, כאלה שנקבעו די מזמן. התוצאה מוצלחת למדי בריהוט פנים מעור בגוון קרם עם תפרים שחורים, ופלסטיק בצבע תואם. מכונית ההדגמה לעומת זאת זכתה לעור שחור, פלסטיק שחור, סביבת נהג קודרת ומעט מאד שאר רוח ויזואלי.

וזה חבל, בעיקר ברכב שעולה 420,000 שקלים, ונעדר בלאו הכי פינוקים רבים שמגיעים כסטנדרט בכלים אחרים. בקרת האקלים פשוטה מדי למראה, אינה מפוצלת וחסרת-שלוחה לאחור, אין תפעול ידני לתיבה כאמור, אין מחשב דרך, השליטה על מערכת השמע מההגה נראית כתוספת שלאחר, בדיוק כמו המצפן המוצמד לתקרה.

המרחב הפנימי הגדול, בין היתר עם שבעה מקומות ישיבה שבכולם יכולים מבוגרים לשבת, לא הופך את הפטרול למודרני יותר. בעיקר אם יושבי השורה האמצעית יחליטו להסיט את מושביהם לאחור. הכניסה לשניים באזור תא המטען אינה נוחה במיוחד, למרות רעיון הדלת המפוצלת מאחור, עם חלק קטנטן שנפתח לצורך גישה או חלק גדול עבור חפצים גדולים יותר.

וככה אנחנו די אוהבים אותו.

וכאילו לא הבנו עדיין, חושפת גם חטיבת ההנעה מהיכן מגיע הפטרול ולאן הוא מכוון. בניסאן מוותרים על ניסיונות מודרניזציה, מעדיפים מבנה שמרני ומוכח על-פני טכנולוגיה מודרנית אך מורכבת ופגיעה יותר. וכך בדיוק מנוע ה-3.0 ליטר שעדיין חסר מערכת מסילה משותפת. הוא אמנם שודרג ומייצר כעת 160 כ"ס ו-38.8 קג"מ ב-2,000 סל"ד, וזה פחות באופן ברור ומכאיב אפילו מהפאת'פיינדר העכשווי. אגב, המנוע הזה מתקשה עוד יותר לנצל את הפוטנציאל הטמון בו, עקב תיבת ארבעה הילוכים בלבד - לעומת חמישה אצל המתחרים.

אלא שהפטרול גם אינו קליל במיוחד. למעשה, נקי מנוסעים ונוזלים, הוא שוקל 2.5 טון. וכל קילוגרם מאלה מורגש היטב, לא רק בזמן האצה מ-0 ל-100 קמ"ש ב-16.3 שניות רשמיות. הוא פשוט כבד ואיטי יחסית למקובל היום, ובכביש המהיר כדאי לשמור בו בעיקר על מהירות שיוט אחידה ולא גבוהה במיוחד. בסביבות החוקי, אם תרצו.

בכבישים בעייתיים יותר, כמו מעלות או פיתולים או שניהם גם יחד, הפטרול ירגיש כבד עוד יותר, עם מעט מאד יכולת להאיץ לפנים בעת הצורך. עקיפות שתנאים כאלה? תשכחו מהן. וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על רעש המנוע המזכיר - בין היתר "תודות" לחסרונה של שכבת בידוד מתאימה - יותר משאית, פחות דיזלים מודרניים. הוא דווקא די חסכוני עם שבעה ק"מ לליטר בממוצע, אבל באמת שהגיע הזמן למנוע חדש.

ובכל זאת אנחנו עדיין אוהבים אותו.

לא תתפלאו כנראה לשמוע כי בתחום הניהוג מרגיש הפטרול כבד אפילו יותר - פועל יוצא של המבנה המיושן, אך גם המתלים הרכים תחת עומס ומידות הענק. סיפרנו לכם שהפאת'פיינדר מרגיש כבד יחסית? ליד הפטרול הוא מרגיש כמו מכונית ספורט קלילה.

הוא נע באופן מסורבל ולא מדויק בפניות, רוכן ומתנדנד על גלים באספלט ומגיב באיטיות לפקודות ההגה. ההגה עצמו חסר תקשור ודורש תנועות גדולות (מדי). הבלמים חסרי כוח, מעבירים רעידות להגה, ומרגישים כמו חלק ממבחן אומץ. לאחר זמן מה של היכרות הדדית הוא יהיה נסבל יותר, אך תמיד ירגיש מסורבל.

גם בשטח הוא אינו קליל, אך לפחות מרגיש הרבה יותר בבית. לאו דווקא בגלל עבירות יוצאת דופן או יכולת לנוע בקצב טוב גם כשהתנאים לא מפנקים. זו בעיקר תחושת ה"heavy duty" שגורמת לפטרול להרגיש כאילו שום דבר לא ימנע ממנו להמשיך ולנוע קדימה. תחושה ייחודית באמת שהוא לא ישבר לעולם. יטחן כל סלע שיפגוש. יחזיק מעמד הרבה יותר מכל נוסעיו.

כאן גם בא לביטוי מבנה המתלים הייעודי, או אפשרות נעילת דיפרנציאל אחורית ואפשרות ביטול מייצב אחורי לטובת הארכת מהלך מתלה גדול יותר. עם זאת, היינו מעדיפים הילוך כוח קצר יותר, שיספק בלימת מנוע הולמת לרכב הכבד מאד. על נהיגת שבילים מהירה אפשר לוותר. שם שוב ירגיש הכלי הרכב מגושם ביחס למתחריו המודרניים.

חד וחלק. הפטרול אינו רכב המיועד לכל אחד. וזאת בדיוק מאותה סיבה שגורמת לנו לאהוב אותו. הוא פשוט עם כל-כך הרבה אופי, עם כוח משיכה וסקס אפיל, שכל מלוקקי השטח הנוכחיים יכולים רק להתקנא בו. עזבו רעש, חוסר עידון, התנהגות כביש גמלונית, סרבול בעיר. הוא מזכיר לנו את "פעם", ועושה זאת בדרך מקסימה. והיינו רוצים לרכוש אחד, למרות שכלים מודרניים דוגמת הדיסקברי של לנד רובר, הלנד קרוזר של טויוטה והפאת'פיינדר, עושים לו כנראה "בית ספר" בשטח.

מצד שני, הוא עולה 420,000 שקל, בלי פינוקים יוצאי דופן למעט ריפוד עור עליו ניתן לוותר. במחיר הזה, גם אנחנו מוכנים לוותר על נוסטלגיה. מצד שני, אנחנו לא באמת צריכים כלי עבודה חסון למשימות קשות, אמין כנראה באופן יוצא דופן, שמוכן בשמחה לבלות יותר על עפר מאספלט. אם היינו חברת טיולי שטח למשל, ולא כתבי רכב ב-ynet, כנראה שזו הייתה הבחירה הטובה (והיחידה) שלנו.