"בלק": יש גויים טובים

סיפור הקצאת הקרדיטים המקראיים מעולם לא היה דבר פשוט. משה הטיח פעם באלוהים "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", ואלוהים לקח את הדברים כפשוטם ובלי חכמות. הוא מחק את משה. עובדה: בכל חמשת חומשי התורה, הספרים של משה, אין ולו גם פרשה אחת המוקדשת למייסד הגדול, המושיע ממצרים. גם לאהרון הכהן, הקלריקל הראשון, הכהן הגדול האוריגינלי, אין ייחוד ואין פרשה. לעומתם, גויים דוגמת יתרו כהן מדין, וגרוע מכך - בלק בן ציפור, מלך מואב - זכו לתהילת עולם שלא תימחה לעולם. אחת לשנה הם מוזכרים באלפי ורבבות בתי-כנסת ברחבי הגלקסיה היהודית. כמו השבת, בה מצוינת שוב פרשתו של בלק.

הנ"ל, אויב ותיק ועתיק יומין, בחר להילחם בעם העולה ממצרים במלחמה לא קונבנציונלית, יחסית לימים ההם. לא רכב ולא פרשים, לא רגלים ולא סוסים. הוא שוכר נביא - את בלעם - על מנת שיקלל את השבטים הפראיים הלוחכים את כל סביבם כלחוך השור את עשב השדה. חכם מצידו, להשתמש בכוח האסטרטגי של הישראלים החדשים - האמונה ואלוהיה - כנגד עצמם. ובלעם, נביא אלוהים לא יהודי (סוגיה מביכה בפני עצמה בכל הקשור לחוזה הבלעדיות שביננו לבין אלוהים הפרטי שלנו), עולה על כל פסגה אפשרית ועושה כמיטבו כדי לקלל - ולא יוצא לו. בא לקלל ונמצא מברך.

אגב דרמת הקללות שהיו לברכות, נחשף לנו כאן אפס קצהו המתוסבך של יחסי יהודים וגויים. הוא אומר: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". הוא התכוון רק לסוגיה הדמוגרפית המספרית. והראיה: מיד במשפט הבא הוא ממשיך בחשבון הרווח וההפסד: "מי מנה עפר יעקב". הוא רצה לומר לאומות העולם: שימו לב לעם הקטן הזה מבחינה מספרית, וחשבו אותו בחשבונותיכם למרות קטנו - כי זה הקטן גדול יהיה. רק אנחנו אימצנו את דבריו כעדות אופי: אנחנו בודדים ולא מתחשבים באף אחד, לא דופקים חשבון ולא סופרים אותם, את הגויים הרשעים. משוגעים שהפכו את השיגעון והטירוף למאפיין העיקרי ביחסם עם הסביבה.

נראים טוב ממעוף הציפור

באותה תקופה ממש בה משה רוטן, מקטר ושואל עצמו לא אחת, בשביל מה בכלל אני צריך את עונשם של הישראלים האלה על ראשי - מוצא בלעם, הצופה בנו מראש הצורים וההרים, רק נקודות זכות ומחמאה לאבותינו הקדמונים. כנראה שתמונת העולם משתנה על פי נקודת המבט. מקרוב, מבפנים, מתוך חיבור לפרטי הפרטים, אנחנו לא ממש מלהיבים את עצמנו. אבל מרחוק, מראש הגבעה, במבט-על יש בנו הרבה יותר משאנחנו מפרגנים לעצמנו.

לכן, בשל ראייתו החיובית וחסרת המורא של בלעם, הוא זכה למה שמעט מאוד מתפללים יהודים בני הדורות כולם מודעים לו: המילים הראשונות שהיהודי אומר עם כניסתו לבית הכנסת הן מילותיו של בלעם, המכונה משום מה רשע - מילותיו של הנכרי. "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל".

לא דברי אלוהים חיים, לא נבואות משה, לא חום הלב של הנביאים ואפילו לא שירתו הנשגבה של נעים זמירות ישראל נבחרו לפתוח את סדר היום היהודי הפרטי. עורך הסידור האלמוני וכל הדורות שקידשו אחריו את התפילה העדיפו את המבט החיצוני, הגויי עלינו, מאשר חלק מהאמיתות הפנימיות הקשות והלא נעימות הידועות אך לנו, מבפנים. עדיף כנראה גוי רואה טוב מבחוץ מישראלי רואה שחורות מבפנים.