איכזבו את הקהל, הרוויחו את הציבור

בתום שלושה ימים בהם התבצרו שני הצדדים, כל אחד באמונתו ודרכו, והשתמשו בלא מעט לוחמה פסיכולוגית - הגיע הלילה (יום ה') המאבק הנוכחי לסיומו. "לא ניצחנו, כי זו לא מלחמה", סיכם מפקד המחוז הדרומי, ניצב בר-לב. ובכל זאת, מי יצא כשידו על העליונה?  

את מלוא הנקודות בקרב הציבור הרוויחו כנראה המתנחלים. גם בשיא המשבר, הם ידעו לשמור על איפוק. עוד קודם לצעדה הבהירו ראשיהם כי לא תהיה אלימות, לא תורם יד על חייל או שוטר, והכל יסתכם במאבק נחוש, עיקש וממלכתי. כשמסתכלים על שלושת הימים האחרונים, למעט אפיזודות מקומיות - הסדר נשמר בדרך כלל. המתנחלים אף חילקו אוכל ושתייה לאלפי החיילים והשוטרים שעמדו סביבם, ושרו להם שירים.

מועצת יש"ע הוכיחה מנהיגות, וזכתה כאמור בלא מעט נקודות זכות בעיני הציבור. אך בקרב אנשיה שלה, מורגש כבר היום חוסר שביעות רצון: מה שהחל בקול תרועה רמה, הסתיים בקול ענות חלושה. ההבטחה "לצעוד לגוש ויהי מה" לא התגשמה.

לראשי המתנחלים, כך נראה, לא הייתה תוכנית ברורה כיצד ממשיכים מכפר מימון. לפחות פעם ביום הם כינסו את האלפים הרבים ודיברו על לבם. שוב ושוב חזרו על המנטרה ש"מגיעים לגוש", כשבעצם ברור לכל שהדבר לא יתאפשר, מבלי לגלוש לאלימות.

סיום המפגן היה צורם במיוחד: במשך למעלה משעתיים "תיזזו" את ההמונים בתוך היישוב, כדי שיוציאו קצת מרץ. כאשר השעון התקדם לתוך הלילה, ביקשו משפחות להתקדם הלאה או לעזוב את המקום - אך הפעם הייתה זו המועצה עצמה שעיכבה אותם. "סבלנות, חכו לתדרוך", הפצירו בהם. ואותם אנשים, שבמשך שלושה ימים עברו "שטיפה" שהם הולכים לגוש, נדהמו לשמוע שבעצם, הולכים הביתה. או אז נשמעו לא מעט שאגות "בוז" בקהל.

המשטרה מצידה עשתה מהרגע הראשון לא מעט טעויות, וזכתה לביקורת נוקבת מצד התקשורת והציבור - בכלל זה מחוגי השמאל. היא הציגה נחישות למנוע בכל מחיר את ההפגה, גם במה שנראה כהחלטה דרקונית לעכב אוטובוסים כבר בצפון הארץ. בהמשך פיזרה מספרי מפגינים שהיו רחוקים מהאמת - ונטו מטה. אך בסופו של יום, הסדר נשמר, וגם המשטרה והצבא - כמו יש"ע - גילו יכולת לנהל דיאלוג ולגלות רגישות.

במשך שלושה ימים ניסו הצדדים להתיש אלה את אלה. אך נראה כי מזג האוויר הקשה ששרר במקום הוא שניצח את כולם. מי שזכה להכרה חסרת תקדים, ונשאר עם הרבה כסף במכולת ואצל ה"גזלנים" - אבל גם הרבה זבל לאסוף - הם תושבי כפר מימון.