המלך אריק ושבעת התירוצים

מי שלא מכיר את המושג "דמוקרטיה אישית", מוזמן לקרוא עיתונים או לגלוש באתרי אינטרנט. מי שלא מכיר את הפתגם "הדמוקרטיה זה אני" - יאזין לכלי התקשורת או יצפה בהם. אם יש עדיין ספק למישהו בשאלה "מי כאן בעל הבית" - שיקום. האם מישהו עדיין סבור שהחלטת ההתנתקות היא פרי חשיבה קבוצתית, מדינית או ביטחונית, או שמא נפלה היא בחצרם של "בעל החווה ובניו"? ובהזדמנות זו, עוד תזכורת מושגית קטנה: "מלך" מוגדר בשני מאפיינים: שליט הכופה משמעת על הוואזירים ומנפה את ממאני ה'יֵס' הוא מאפיין אחד; כינון שושלת הוא השני.

לכל הדעות, הדמוקרטיה הישראלית נפגעה קשה עד אנוש במהלך החדשים האחרונים. אך אפשר להיווכח מי פגע בה יותר: "מלך ישראל" או תנועת המחאה העממית? ההתרחשויות בנתיבות וכפר מימון הן בעצם מלחמת הדמוקרטיה בדמוקרטיה, וכלשון הפסוק בפרשת דוד מול גלית: "מערכת לקראת מערכה" (שמואל א' י"ז, כ"א). אילו החלטת ה"התנתקות" היתה דמוקרטית לעילא, למשל: במשאל עם או ברוב קואליציוני מובהק, האם יש ספק למישהו כי פני ההתכתשות היתה אחרת? אך נעזוב את "גופו של מחליט" ונדון ב"גופה של תכנית". בואו ונעשה תרגיל פשוט: נשאל את שכנינו למגורים, לעבודה או סתם ברחוב: מהי מטרת ה"התנתקות", לדעת תומכיה? נמק והסבר! נזכה לשלל תשובות, המנומקות בעמימות מגומגמת. ננסה לעקוב אחריהן, לפי סדר עולה בסולם ה"אמת", כפי שנחזית בעיני.

שבע כתות פרשניות

קבוצה א' דבקה עדיין בטענת "קירוב השלום". לשאלה: כיצד? הם משיבים מתוך דבקות אמונית, כי תתפתח דינמיקה חיובית אצל הפלסטינאים. אכן, מי שקורא מאמרי פרשנות רציניים בעיתונות ובאינטרנט יודע שכבר מזמן טיעון זה ננטש ונמוג. אין באופק פרטנר, אפילו לא מליגה ד'.

קבוצה ב' מאמינה ב"ביטחון". ובלשונה: "נקטין את החיכוך ונמעט בסיכון חיילינו". ה'בליץ' הקאסמי שנמשך לסירוגין מוריד טיעון זה לרמת הימור בלתי סביר.

קבוצה ג' מעלה טיעון מרשים למדי: ה"התנתקות" "תשמור על אופייה היהודי של מדינת ישראל". קבוצה זו מגייסת גם את הדמוגרפיה ומוסיפה כסות אקדמית לתכנית. לאחר "הלם הטיעון" אני שואל את עצמי במבוכה: האם אני לוקה ב"כשל רציונלי", או שמא דווקא בעלי טענה זו? והיה אם יפונו מתיישבי חבל עזה ובתיהם יהרסו (ועוד יותר אם יישארו על עמדם), האם יהיו פחות פלסטינאים בין הים לירדן? לכאורה, השטח יתמלא מיד בבעלי "זכות השיבה" מכל מדינות ערב. ועוד, האם חסידי הדמוגרפיה מוכנים להחליף את אוכלוסי אום-אל-פחם בתושבי נוה דקלים? אני בעד!

קבוצה ד' מדקלמת את הכרזת ראש הממשלה בכמה מהופעותיו האחרונות: "נַפנה את המשאבים לפיתוח הגליל והנגב". כולנו זוכרים את ביטול "פרוייקט מטוס הלביא" כדי לקדם את "חלופותיו". איפה ה"לביא" ואיה חלופותיו? ובכלל, כבר שבענו מטיעוני מידרג כלכלי והקצאת משאבים, בנוסח: "הקיבוצים מול עיירות הפיתוח"; "עיירות הפיתוח מול ההתנחלויות"; "ההתנחלויות מול הנגב והגליל"; "התעשייה מול הקיצבאות"; "הקיצבאות מול גדר ההפרדה"; "גדר ההפרדה מול ועדת דוברת", ונמשכת השרשרת...

קבוצה ה' פשוט פיתחה תורת "התנתקות לשמה", שעניינה הכנעת המתנחלים וניפוץ חזון ארץ-ישראל השלמה - ויהי מה. בתקופה הפוסט-ציונית "צריך להראות להם את נחת זרועו של השלטון. שלא יגררו אותנו למלחמות מיותרות". ברור לי כי קיימים חסידים להנמקה זו, אך ברור לכל כי אין זו דעת ראש הממשלה. לא זה הרקע להחלטה המלכותית על ה"התנתקות".

קבוצה ו', רצינית למדי יש להודות, תומכת ללא סייג ב"התנתקות", גם אם לא נרוויח דבר מצעד זה וגם אם נפסיד קלפי ביטחון, דמוקרטיה או לכידות לאומית. טעמם ונימוקם: "הכיבוש משחית". לכך מתווסף טיעון משנה: הפלסטינאים צודקים, זו מולדתם ודי לנו בגבולות 67'. אינני מסכים להנחת היסוד כי ההשחתה שבכיבוש עולה על השחתת האי היווני. מפלגת העבודה דחתה את הדיון בכנסת בקשר לשחיתות במימשל ובמינהל הציבורי כדי לעקור מן השורש את אבי-אבות השחיתות: הפרחת חולות גוש קטיף ו"גידול חסה בשטחים", אשר מזה אלפיים שנה לא היו מיושבים ולא מעובדים.

קבוצה ז' היא האחרונה בתור, ועליה לא מדברים בגלוי; יש אי-אילו אי-סדרים במשפחת המלוכה, ומטעמים קונספיראטיביים השתיקה יפה להם.

לאיזה מן הטיעונים הנ"ל נראה לכם שראש הממשלה יצטרף "מן השפה ולחוץ", ולאיזה מהם "מן השפה ולפנים"? ב"עולם הישיבות" בו גדלתי מקובל לומר, כי ריבוי הסברים מעיד על חולשה, והעדר הסבר בכלל - מעיד שבעתיים. אמנם, הלכה היא כי "מלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו" (רמב"ם, הלכות מלכים ה', ג'), אך המשך המשפט שם הוא: "כפי מה שהוא צריך". גם על מלך כל-יכול מוטלת החובה לנמק האמנם זה "מה שהוא צריך". אם לא ינמק, אל יתלונן על סרבנות לפריצת דרכו, בעצימות גבוהה או נמוכה.

הרב ישראל רוזן, מרבני יש"ע, ראש מכון "צומת" באלון שבות