עקורי המשכנתא

המוסר הכפול של החברה הישראלית נחשף הקיץ במלוא כיעורו: בעוד החברה עסוקה בעקירתם של כאלפיים משפחות, התקשורת מגויסת, הרבנים זועקים ואנשי הרוח מהגגים, כדאי לעצור רגע ולחשוב על כך שבשנים האחרונות שמענו רק מעט על עקירתם של אלפי ישראלים מדירותיהם, משום שלא עמדו בתשלומי המשכנתא. רק לא מכבר נעקרו תושבי "כיכר הלחם" - שהייתה בגודל של יישוב בינוני קטיף - מאזור הכנסת, לאחר שקודם לכן נעקרו מכיכר המדינה. אירועים אלה לא זכו לחלקיק האחוז מתשומת הלב שזוכה לו העקירה מיש"ע. 

תשדירי הפרסומת של הממשלה מבטיחים תעסוקה לכל מפונה. לא שמענו על הבטחה דומה לכל מובטל בישראל. גם לא ראינו את הרב אליהו נזעק כנגד גירושם של חייבי המשכנתאות, או דיון בשאלה האם מי שבא לפנות אותם אמור לסרב, שכן כידוע, יהודי לא מגרש יהודי. 

דו"ח מרכז אדוה שפורסם אתמול מחזיר אותנו לקרקע המציאות. תחת הכותרת: "מקום מגורים ורמת שכר בישראל 2002", מספר הדו"ח בתמצית את סיפורה של החברה הישראלית בשלושת העשורים האחרונים. זוהי חברה בה הפערים הכלכליים הפכו להיות תבנית מוצקה. בפני תושבי המרכז פתוחה האפשרות לרמת חיים הוגנת, אך ככל שאתה נסוג מן המרכז לצפון ולדרום - כך אתה מתחיל להילכד במלכודת של עוני וחוסר סיכוי.

מה שבכל זאת איזן במקצת את הפערים ב-2002 היו הקצבאות, שהקטינו במידת מה את מצוקת החלשים ואת הפער בין עושר לעוני. בשלוש השנים האחרונות הפיץ האוצר בעיקשות ובהתמדה את האידיאולוגיה המסבירה לנו כי העוני הוא תולדה של משטר הקצבאות, ואם אך ייצאו לעבודה - ייחלצו העניים ממעגל המצוקה. על כן, יש עניין בדו"ח נוסף, שפרסם בתחילת החודש הפרופ' צבי זוסמן, מי ששימש המשנה לנגיד בנק ישראל.

בניגוד לסיסמאות של נתניהו, לפיהן יציאה לעבודה היא מתכון להיחלצות מן העוני, מגלה הדו"ח ש-50% מהעניים בישראל באים דווקא ממשפחות של עובדים. כן עולה מן הדו"ח שעוצמת העוני בארץ רק הלכה והחריפה בשני העשורים האחרונים. בניגוד לדעה הרווחת, דו"ח זוסמן מצביע על כך שרוב השכירים העניים מועסקים במשרה מלאה. אם כך ברור שהעבודה בישראל - באם היא ישנה, בהתחשב בנתוני האבטלה - אינה מחלצת מעוני. אם פעם העוני היה תופעה שזוהתה עם השוליים של מי שאינם עובדים, הרי שעתה הוא הופך להיות תו היכר של חלק גדול ממעמד השכירים, המהווה את השדרה המרכזית של החברה הישראלית. בלשון אחרת: העוני משתלט גם על העבודה.

ייבוא כושל מאמריקה

מהם הגורמים לתופעת השכירים העניים? זוסמן מצביע על שני גורמים מרכזיים: הגידול באי-השוויון בחינוך והירידה בכוחם של האיגודים המקצועיים. מי שמצפה איפוא לשיפור מצבם של העניים - ולו רק העניים העובדים - על יסוד המדיניות הקיימת, עתיד להתבדות. דו"ח דברת עתיד להגדיל את אי-השוויון בחינוך, ולפיכך, להקטין את סיכויי התעסוקה ההוגנת של השכבות הנמוכות. כמו כן, מדיניותו המוצהרת של האוצר היא שבירת כוחם של האיגודים המקצועיים, מה שעתיד לדחוק יותר ויותר עובדים למעמד של עובדי קבלן.

דאגתה המוצדקת של הממשלה לעתידם של מפוני גוש קטיף בתחומי הדיור, התעסוקה, החינוך וכדומה מעוררת את השאלה, מדוע לא יהיו כל הישראלים זכאים למה שמוצע להם? מדוע אין אנו רואים זאת כטבעי שחובת הממשלה היא לדאוג לדיור ולתעסוקה לכל ישראלי? מדוע את כלל האזרחים מפקירים לחסדי השוק החופשי, בעוד שלא שמענו שמציעים שהוא ידאג לעתיד המפונים? אולי מן הטראומה של הפינוי ניתן להפיק גם לקח חיובי: דאגה כוללת לרווחת האזרחים לא יכולה להימסר לשוק. השוק כמו שוק ידאג לחזקים. לחברה בכלל ניתן לדאוג רק באופן ציבורי. לכן, לאחר הפינוי, כדאי למצוא שימוש אחר לסיסמא "כולנו גוש קטיף". כשם שטיפלו במפוני הגוש, אנו תובעים כי יטפלו גם בעקורי המשכנתאות, בנפגעי חינוך ובמובטלים. דרושה הקמת מינהלת סל"ע לחברה כולה. וזו תהיה אולי תרומתו האמיתית של גוש קטיף לחברה הישראלית.