"מטות": מנהיג פג תוקף

הסיפור המקראי פשוט ביותר. אדם מגיע לסוף דרכו והוא ומכין לו יורש. בניגוד להרבה מאוד מנהיגים פוליטיים ומדיניים, המגיעים לשיבה טובה אבל לא מוותרים על הכיסא והמנעמים, על הכוח והכיבודים. תקפם כבר פג מזמן, אבל הם בשלהם; כדי להבטיח שוב ושוב את מושבם המיניסטריאלי הם מחסלים את כל יורשיהם הפוטנציאליים, על מנת שהאדמה החרוכה שלרגליהם תצמיח שוב רק את עצמם. אלוהים כנראה הבין משהו בפוליטיקה יהודית - ולכן הוא מכריח את משה לפרוש. קובע לו תאריך מחייב, ממנה לו יורש ואף מצווה עליו להעניק לו מהודו. כלומר, לכבד אותו ולהעצים אותו בעיני קהל עדת מאמיניו, כדי שתצליח דרכו. משה בגדולתו מציית ולא מעכב, מקיים ומכין את יהושע בלי סחבות ובלי ביורוקרטיות מיותרות.

אלא שהאגדה והמדרש מתגנבים פנימה אל הסיפור הפשוט ומציגים גרסה מדהימה לאירועי הימים ההם ותקופת חילופי ההנהגה הישראלית המדברית. וכך הוא הסיפור המדרשי: "...בשעה שנפטר משה רבנו לגן העדן אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך". משה כבר מכין עצמו לעולם הבא, וכמחווה אחרונה הוא מעניק ליורשו את זכות הבירור והשאלה. אלא שיהושע כבר קצרה רוחו, הוא רוצה למשול ובז למורו הזקן. "אמר לו רבי כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר?" הרי תמיד הייתי לצידך, אני מכיר את הכל; מצוות, איסורים, הלכות, תרגילים ותחמוני מנהיגות. "לא כך כתבת בי ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל?"

התגובה המיידית על היוהרה השחצנית באה לאלתר: "מיד תש כוחו של יהושע ונשכחו ממנו שלוש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות". התוצאה הציבורית של קריסת המערכת המנהיגותית ויכולת ההכרעה של הקברניט הלאומי לא מתאחרת לבוא: "ועמדו כל ישראל להורגו". הוא השתחצן והתנתק ממקורותיו, והמרי והמרד הרימו ראש ואיימו להדיחו. בצר לו הוא פונה לבקש את עזרתו וסיועו של ריבון העולמים הכועס עליו, אלא שאלוהים כמו מחנך קפדן עונה לו: "לומר לך אי אפשר". אני לא יכול לעזור לך, אבל יש לי עצה טובה לתת לך: "לך וטורדן במלחמה..."