מה שהתנתקות אחת עושה

לא שהייתי רוצה לראות דבר כזה קורה, אבל לפחות זה היה מוכיח משהו על מקורות האמון של המשקיעים הישראלים והזרים במשק הישראלי. השפעת מדיניותו של נתניהו על הציפיות של המשקיעים ביחס לעתיד המשק, למרות כל זיקוקי הדי-נור והטושים על לוח לבן, כנראה מינורית ביחס להשפעת מדיניותו של שרון ותכנית ההתנתקות. נתניהו יסרב ודאי להודות בכך, אבל זו דווקא מדיניותו של שרון שנתנה רוח גבית לפעילותו כשר אוצר.

במהלך כהונתו, ניסה ביבי לשכנע את הציבור שכלכלה לחוד ומדיניות לחוד. הוא רצה להוכיח שאין קשר בין צמיחה במשק לבין המדיניות הישראלית ביחס לפלסטינים. אבל כנראה שלכל היותר הוכיח, שאם גם המצב הביטחוני זיפת וגם נפלנו על שר אוצר כושל - אז יש בידינו מתכון לאסון. יש מקום להתווכח על הרבה מהרפורמות הכלכליות שנתניהו יזם. אין ספק שחלק גדול מהן תורמות ליצירת תשתית טובה יותר למשק פתוח ותחרותי. בדיון על חשיבותן, ייתכן שנתניהו צודק וייתכן שהוא טועה. אבל בדבר אחד הוא טועה לחלוטין: אין דבר כזה כלכלה לחוד ומדיניות לחוד. ודאי לא במדינת ישראל.

ניסיונו של נתניהו להפריד בין כלכלה למדיניות יצר סתירות בלתי אפשריות בהתנהלותו. הסתירות בין עמדותיו הכלכליות והמדיניות הפכו בלתי נסבלות, עד שהוא עצמו הבין שהן לא יכולות לדור בכפיפה אחת. המדיניות ניצחה את הכלכלה. לא ברור כיצד אותו נתניהו יכול היה לתמוך בסדרת רפורמות, שאמורה להפוך את המשק הישראלי לתחרותי יותר, פתוח יותר, גלובאלי ואטרקטיבי למשקיעים זרים, ובו-זמנית לתמוך במדיניות (אם אפשר לקרוא ל"רק תאמר לא" מדיניות) שפחות או יותר מבטיחה את נידויה של ישראל ובריחת משקיעים זרים ממנה.

נתניהו מוכר חזון - אם אפשר לקרוא לזה כך - של חברה במאבק, אשר צפויים לה עוד עשורים ומאות שנים של שפיכות דמים מול הפלסטינים, ובו-זמנית הוא נוקט מדיניות כלכלית החותרת תחת הסולידריות החברתית שנדרשת לחברה במאבק. מילא אם היה נוקט את המדיניות הכלכלית שלו יחד עם מדיניות שלום ברורה, ואומר שחברה שאינה במאבק יכולה להרשות לעצמה להתמודד עם מצוקה זמנית ועוני גובר. לפחות אז היה ניתן למצוא היגיון פנימי בתפיסתו. אבל להציע מלחמה ועוני ביחד?

נתניהו מדבר על צמיחה, אבל הצמיחה מדשדשת. למשק הישראלי בתנאי שקט ושלום יש פוטנציאל צמיחה גבוה מאוד, לפחות כפול מה-3%-4% שסביבם הוא חג. ניקח למשל את אחד הענפים הצומחים ביותר בעולם - התיירות. מתברר שלשכנתו סוריה מגיעים 4 מיליון תיירים בשנה. גם לקפריסין מגיעים 4 מיליון בשנה. ולישראל? בקושי 1.5 מיליון, כשבשיא בשנת 2000 הגיעו 2.4 מיליון תיירים. אלא שבישראל, שיכולה להציע אין-ספור אתרים היסטורים, חיי לילה מודרניים ותיירות חופים ונופש, יש פונטציאל תיירות של 10 מיליון איש בשנה, לפחות. די בכך שכל תייר כזה היה מכניס בממוצע 2,500 דולר למשק הישראלי, ויש לנו תוספת הכנסה למשק של 25 מיליארד דולר בשנה. זו צמיחה, שלא לדבר על כך שענף התיירות מייצר אין-ספור מקומות עבודה. אלא מה - צריך שלום. 

למדינה יש פונטנציאל, אך היא רחוקה מלמצות אותו. מדינת ישראל יכולה לייצר צמיחה תחת תנאים לא פשוטים, אבל מיצוי הפוטנציאל יבוא רק בתנאי שלום, או לפחות אי-לוחמה ארוכת טווח ויציבה. אנחנו יכולים למהשיך לריב על מדיניות חברתית וכלכלית זו או אחרת. יש חשיבות לכך שלא ננהל את הכלכלה באופן כושל. אבל עדיין, המדיניות החברתית והכלכלית החשובה ביותר שמנהיג ישראלי יכול לנקוט היא לפתור אותנו מעונשם של השטחים. מה שהתנתקות אחת עושה, גם עשר רפורמות במערכת הבנקאות לא יעשו.