קצה סוף הדרך

גם אחרי תוכנית הגמר של "סוף הדרך 2" נשארו תוכניות המציאות הז'אנר הטלוויזיוני הפחות חביב עלי מכולם. מה לעשות. אני גדלתי על מיתוסים של בריחה מהמציאות, לא אל בין זרועותיה. מה גם שכלל חשוב ברוב תוכניות המציאות הוא, שאין להן שום קשר למציאות. לפחות לא של הצופים בהן.

כל זה לא סותר את העובדה ש"סוף הדרך 2" הצליחה להיות תוכנית מציאות מבדרת וממוקדת, ובעצם עוד דרך מצוינת לברוח מהמציאות, למי שיכול ליהנות מסוג כזה של שואו.

לעיתים קרובות אני תוהה: מי באמת יכול? מי הם אותם מאות אלפים שמתעניינים ברצינות באופיו של השגריר הדמיוני לניו-יורק, במנהיג חסר כל חשיבות שיממש איזה חזון אפרורי, או בליבה השבור של שרון. כי על מנת ליהנות מתוכנית מציאות שכזו, צריך שיהיה לך אכפת. למתחרים בתוכנית כמו "המוח" או "סוף הדרך 2" אין סיכוי לעשות לך את זה. האם באמת אכפת היה אמש למישהו (להוציא בני המשפחה והנהנים המיידיים) מי ייקח את המיליון? לא ממש. לדמויות של "מציאות" אין סיכוי לייצר הזדהות. אז למה המתמודדים ב"כוכב נולד" מצליחים לעשות את זה? כי הם מתחרים על חלום, כמובן. מרגע זה, הם מופקעים מן ה"מציאות" לטובת עולם האגדות. ואגדות, זה כבר סיפור שונה לגמרי. באגדות, להזדהות יש תפקיד ראשי.

אז מה בכל זאת בלט אמש לטובה? מה שבלט לכל אורך העונה: הגשה אינטליגנטית, לא מתלהמת, מתמודדים ראויים, משימות חביבות, עריכה קצבית, השקעה ניכרת ומרשימה בהפקה - כל הדברים החשובים שנותנים לצופה תחושה, שמי שעבד על התוכנית עשה את העבודה שלו ברצינות.

ואם צריך להכתיר את הרגע המרתק מכולם בתוכנית של אמש, הוא לא היה רגע הזכייה של ז'ניה ועובד. הוא דווקא הסתתר בתוך פיתול קטן בדרך לזכייה. עובד רץ בסמטאות ירושלים עם הסלולרי ומנסה לארגן 420 איש, שיחוללו בכיכר ספרא. "אחי, תביא לי את כל מי אפשר, את ילדי ההתנתקות, מההפגנות, מי שיש". הנה, היה לנו גם רגע אחד של מציאות טהורה.