סטלינגרד של הפינוי
לצה"ל, כך נראה, נכונות עוד הפתעות. צעירים שאינם תושבי הגוש ממתינים באלפיהם בנווה דקלים ואין להם מה להפסיד. הם לא עשויים מעור אחד, לא נשלטים, ונחושים להפוך את נווה דקלים לסטלינגרד. עפר שלח בילה יום עם הכוחות המפנים
היישוב הקטן שליו, בדרום רצועת עזה, לא יעלה לכותרות בימים הקרובים. 11 המשפחות הנמצאות בו יתפנו, שלא מרצונן אבל גם ללא התנגדות, ביום שבו יגיעו אליהן כוחות צה"ל והמשטרה. אבל לקצינים והנגדים, המרכיבים את חטיבת הפינוי בפיקוד אלוף-משנה דודי סוויסה, שהגיעו לשליו אתמול (יום ב'), חיכתה הפתעה קטנה: במקום נשק אחד, שהיה רשום בדפי המודיעין שבידיהם, מסר לידיהם אחראי הבטחון השוטף ביישוב לא פחות מעשרה.
הסיפור הזה הוא מסמר קטן בקיר הגדול של ההתנתקות, אבל אפשר אולי לתלות עליו ספקנות מסויימת ביחס להערכות המוקדמות של צה"ל והמשטרה. בצבא התעקשו היום שהתחזית, לפיה כמחצית ממשפחות הגוש יתפנו עד יום רביעי, עדיין עומדת. עם כל הזהירות, לא בטוח שיש לביטחון הזה על מה להסתמך.
לאל"מ סוויסה, בימים כתיקונם קצין ארטילריה בכיר בפיקוד הצפון, נועד אחד התפקידים הקשים ביותר ביום הראשון של ההתנתקות: לחלק את צווי הפינוי בנווה דקלים. במהלכו של היום הזה הוא האיש שקיים יותר מכל קצין אחר הידברות עם המנהיגים השונים ביישוב הגדול והמסובך ביותר ברצועת עזה. ליוויתי אותו כמה שעות, ואני יכול לומר שעשה את מלאכתו במיומנות ותבונה. אבל דווקא אותן תכונות הביאו אותו למסקנה, שמה שמחכה בנווה דקלים במהלך הפינוי עצמו שונה, מסובך וקשה יותר ממה שנחזה במהלך ההתכוננות להתנתקות.
בלי סימנים לנס
רוב העימות, הוא צופה, לא יהיה בתוך הבתים אלא ברחובות. אנשיו נתקלו היום בשורות זריזות של מתנגדים, שנעו במהירות למקומות מהם ניסו החיילים להיכנס ליישוב ויצרו שורות של חוסמים. נכון, החיילים לא השתמשו בכוח שבו ישתמשו המפנים מול התנגדות דומה. אבל סוויסה מסיק שבעת הפינוי עצמו יצטרכו הכוחות להתמודד לא רק עם אנשים שיסתגרו בבתיהם, אלא עם נסיונות לחסימה פיסית ברחובות.
וכמות האנשים תגיע לאלפים – אולי חמשת אלפים. נכון, אחר הצהריים נכנסו מכולות לנווה דקלים, לבקשתן של כמה משפחות שביקשו לארוז. אבל עדיין לא ברור אם מי מהן אכן תצא מן היישוב עד יום רביעי, ואם כן כמה. ברור שיש במקום כמות עצומה של "מתגברים", כפי שאפילו קציני צה"ל קוראים להם (עם דגש על ה"ת", מה שמקנה לביטוי ניגון אידישאי משהו), כלומר צעירים שאינם תושבי הגוש ואין להם מה להפסיד במהלך הפינוי. הם לא עשויים מעור אחד, לא נשלטים וניתנים להשפעה ממוקדת כמו בנצרים, למשל. והם נחושים להפוך את נווה דקלים לסטלינגרד של הפינוי.
לא שלמישהו יש ספק אמיתי שהפינוי יתבצע לבסוף. יום ההינתקות הראשון עבר עם מידה מעטה מאוד של אלימות וונדליזם – בעיקר נינג'ות על הכביש. התנהגות הרוב המכריע של המתיישבים עוררה כבוד ואמפתיה בכוחות שהגיעו אליהם. מנגד, לא נרשמו גם סימנים ממשיים לסרבנות.
המסקנות המתבקשות הן אלה: צה"ל אינו יודע הכל ואינו מוכן לכל, ואולי עוד נכונות לו הפתעות. נווה דקלים תדרוש כוחות בסדר גודל עצום, ותהיה גורם מכריע בהחלטות לגבי סדר וקצב הפינוי. אבל מי מתושבי הרצועה שעוד מחכה לנס, לא יכול היה למצוא לו סימנים ביום הראשון של ההינתקות.
לפנייה לכתב/ת 
