"מצטערים, מחיר הכרטיס עלה"
מבצע מיוחד באתר האינטרנט של "איסתא" הציע כרטיסים ב-331 דולר, אבל לאחר ההזמנה התברר שמחירם הוא בעצם 395 דולר. "יש בפעולות החברה משום ניסיון בלתי נאות להשיג לקוחות", קבעה השופטת, "בתקווה כי לאחר שיתקשרו ויחליטו לנסוע לחו"ל - ההבדל הקטן יחסית במחיר הכרטיס לא ירתיע אותם והם יבצעו בכל זאת את העסקה במחיר הגבוה יותר"
במהלך חודש ינואר 2005 פרסמה חברת "איסתא ליינס" באתר האינטרנט שלה כי היא מציעה למכירה, במסגרת מבצע ללקוחות ישראכרט, כרטיסי טיסה למינכן במחיר מוזל של 331 דולר לכרטיס. עו"ד ב' החליט להיענות להצעה. הוא רכש דרך האתר 3 כרטיסי טיסה תמורת סכום כולל של 993 דולר, שילם 2 דולר עמלת משלוח, מילא את פרטיו האישיים, לרבות פרטי אופן התשלום, וקיבל אישור שנשא את הכותרת "תודה שקניתם באיסתא".
למחרת, כשפנה לחברה בבקשה להנפיק את כרטיסי הטיסה, היה המענה פחות נימוסי. "מצטערים", אמרו לו, "מחיר הכרטיס הוא 395 דולר לכרטיס ולא כמו שצויין במודעה שפורסמה באתר שלנו". ב ' התקשה להאמין למשמע אוזניו: "מה עם ההתחייבות שלכם באתר?" שאל, וכשלא זכה למענה מספק הגיש לבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים תביעה כספית כנגד החברה, בטענה שהפרה את החוזה שנכרת בינה לבינו.
"התנאים הכלליים"
איסתא טענה להגנתה כי התובע אכן ביצע הזמנה של כרטיסי טיסה דרך אתר האינטרנט, אבל שההזמנה בפועל והתשלום מתבצעים רק לאחר אישור סופי של ספק שירותי הטיסה. "בתנאים הכלליים המופיעים באתר האינטרנט", אמר בא כוח הנתבעת, "נרשם באופן מפורש כי 'במידה וקיימת אי התאמה בין המחירים המפורטים באתר לבין המחירים במוקד ההזמנות, המחיר במוקד ההזמנות הוא הקובע'". עוד טען, כי "על פי התנאים הכלליים תיתכן עליית מחירים והנוסע יכול להבטיח את המחיר רק אם שילם במלואו עבור השירותים וקיבל לידו את כל מסמכי הטיסה, דבר שלא התקיים במקרה שלפנינו". בעניין הטענה של התובע לפיה הפרה החברה את החוזה עימו, אמר נציג איסתא כי לא נכרת כל חוזה בין הצדדים. "התובע ביקש לכרות חוזה אך הנתבעת לא קיבלה את הצעתו".
התובע טען בעדותו בבית המשפט כי המחיר של 331 דולר הופיע באתר האינטרנט של הנתבעת במשך כשלושה שבועות ללא שינוי, וכי הזמן שעבר בין ההזמנה לבין שיחת הטלפון עם המוקדנית היה כ-8 שעות בלבד. "למה", זרק לעבר נציג איסתא, "פרסמתם שמחיר הכרטיס 331 דולר? יכולת לפרסם שהמחיר הוא 1 דולר בלבד, ממילא לא הייתם מקיימים את התחיבויותכם".
השופטת אנה שניידר, ששמעה את הצדדים ועיינה במסמכים, החליטה לקבל את התביעה בחלקה וחייבה את החברה להשיב ל-ב' את ההפרש ולשלם לו בנוסף הוצאות משפט. "התובע, כלקוח פוטנציאלי", כתבה בפסק הדין, "רשאי היה להסתמך על המודעה ולראות בה הצעה לכל דבר. משענה התובע להצעה, ושלח לנתבעת את כל הפרטים הנדרשים, לרבות מספר דרכון ומספר כרטיס האשראי - רשאי היה להניח במידה רבה של סבירות כי הצעתו התקבלה על ידי הנתבעת בתנאים שפורסמו, דהיינו, במחיר של 331 דולר לכרטיס. התנאי של אפשרות לשינוי במחיר הכרטיס", ציינה, "היה צריך להופיע באתר באופן בולט בסמוך למחיר שהוצע.
"נראה", סיכמה, "שיש בפעולות הנתבעת משום ניסיון בלתי נאות להשיג לקוחות, בתקווה כי לאחר שיתקשרו ויחליטו לנסוע לחו"ל - ההבדל הקטן יחסית במחיר הכרטיס לא ירתיע אותם והם יבצעו בכל זאת את העסקה במחיר הגבוה יותר". (ת"ק 1961/05).
