"ואתחנן": השילוש הקדוש שלנו

תשעה באב, יום ציון החורבנים שחל בראשית השבוע החולף, הוא על-פי המסורת היהודית יום מפנה. משלושה שבועות של אבל, צער, זיכרונות כואבים והכאה על חטאים שהיו, מתהפך הגלגל, ומתחילות שבע שבתות הנחמה - "שבע דנחמתא". לא רק על שום התקווה והתפילה לימים טובים יותר שיבואו בעקבי ההרס והחורבן, אלא גם על שום שבע הפטרות הנחמה של השבתות האלה.

מיטב פרקי הנבואה, היצירות הספרותיות הנעלות ביותר של תרבות המערב, נקראות שבת אחר שבת בבית הכנסת, ומהן שאובות התקווה והאופטימיות האינסופיות של העם היהודי ותרבותו. היפה שבנבואות הנחמה מתחילה השבוע. "נחמו נחמי עמי יאמר אלהיכם. דברו על לב ירושלים וקיראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עוונה כי לקחה מיד אדוני כפלים בכל חטאותיה". העונש על חטאי העבר, כך מצטער הנביא, היה גדול מדי, כפול בכפליים, אבל גודל הנחמה יהיה בהתאם.

ספק אם בשבת הזאת - שבת הפינוי מארץ פלישתים והנסיגה ממחוזות דלילה וגוש שמשונים - יהיה בית כנסת אחד ברחבי העולם היהודי בו יתעלמו מהבטחת הנחמה. זאת נחמה המותנית באמונה גדולה ומחודשת בלב האומה, שתביא להתרוממות רוח ותחיה לאומית ומוסרית. כדי להבין מעט את תכניה של הרפורמה הרוחנית המנחמת, צריך לחזור אל הפרשה עצמה. אל פסוקי הנצח, המגדירים את אמונת הייחוד "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד", ואל המילה הראשונה הסמוכה להם: "ואהבת".

להפוך אויב לאוהב

סוד הנחמה הקיומית תלוי על-פי המחשבה היהודית באמונת השילוש הרגשית, אמונת האהבה של "ואהבת". בה בשעה שאמונת הנוצרי היא אמונת שילוש האלוהות - האב, הבן ורוח הקודש - וממילא אין היא בגדר אמונת יחוד מונותיאיסטית, הרי שהמונותיאיזם היהודי מאמין באלוהים אחד ובשלוש חובות רגשיות המוטלות על האנוש. חובות רגשיות שוות מעלה וערך: "ואהבת את יהוה אלוהיך", "ואהבת לרעך כמוך" ואהבת הגר לאמור: "ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים". כדאי לשים לב לשילוש המקודש הזה. אם חסרה בו צלע אחת, הוא פגום ומכשיל את המבנה כולו.

אהבת אלוהים כלפי מעלה, אל מעבר ליום-יומי האנושי, אמורה לתת משהו שהוא הרבה יותר מהסבר מדעי או מפרט טכני על דרך בריאתו וקיומו של העולם. כשאתה אוהב את הנשגב ממך, אתה מתחייב למעשה לצניעות אנושית גדולה. עולם שיש בו רק אנוש המאמין בכוחו ובחילו הוא עולם של יוהרה, שחצנות וניכור, וסופו שיולדי רשע ואטימות. באהבת העליון שמעבר לי אני כופף ראש ומודה שיש הרבה דברים שהם גדולים ממני. אני לא יודע הכל ולכן אסור לי להתיימר להיות אלוהים, להיכנס לנעליו, לדבר בשמו ולהתנהג כמו אני וחברי אדוני העולם.

אהבת הרע הוגדרה על-ידי אחד מגדולי הדורות כולם, רבי עקיבא, כ"כלל גדול בתורה". זאת אהבה המחסנת מפני וכנגד האגואיזם, האנוכיות האופיינית וטבעית כל-כך למין האנושי באשר הוא. כשאני מצווה לאהוב את רעי, את נפשו, ממונו, אישיותו, יתרונותיו ופגמיו כמו שאני אוהב את אלה שלי, אני בעצם מביט בראי ורואה לנגדי את נפשי וסבכיה. אני חושב על הזולת המרגיז אותי ומבין שגם הוא מצווה לאהוב אותי על פגמי. ממילא, מבלי משים, אני לומד על חסרונותי שלי. מרגע המודעות למה שכל-כך נוח להתעלם ממנו, מתחיל גם תהלך התיקון העצמי.

הקודקוד הקשה במשולש האהבה הוא הציווי לאהבת הגר. לא משום שקשה כל הזמן לזכור את ההיסטוריה, את שיעבוד מצרים ויציאתה, אלא כיוון שאין לך נוח ומפנק יותר מאשר לבלות את חייך בקרב עדת אנשים, קהילה ואומה שכולם כמוך. בא המקרא ומצווה עלינו לשים לב לאחר, לזר, לשונה, למי שקל מאוד לראותו כאויב. חובה לאהוב אותו כמו שאנחנו אוהבים את אלוהים, לאהוב אותו כמו שאנחנו אוהבים רעים אהובים. להתעלות אל הגבוהה שבמדרגות הגבורה היהודיות המובעת ביופי ניסוחי מדהים במסכת אבות דֵרבי נתן: "איזה הוא גיבור שבגיבורים זה העושה את שונאו לאוהבו".