(רק) הקסאם יחליט
אחרי השלמת הפינוי, הכדור עובר לפלסטינים. האם תהיה זו תקופה רגועה, או שהקסאם יתפוס את מרכז הבמה? שרון תלוי לחלוטין בתשובה לשאלה הזו. אם יהיה שקט - אף אחד לא יצליח לגרד את קרסולי רמות האהדה שיזכה להן מהציבור הישראלי. במקרה של הסלמה - דווקא נתניהו יגזור את הקופון
עכשיו דממה, הקסאם על הבמה. החל מאתמול בערב (ג'), עם תום הפינוי, נראה כי זה מה שכולם מצפים ומחכים לו: לראות מה יעשה הקסאם, מה יעשו הפלסטינים. השאלה הגדולה היא האם תהיה זו תקופה רגועה, שקטה, תקופת עיכול וצמיחה, או שמא תהיה זו תקופה חדשה של אלימות, של שפיכות דמים והמשך לחימה. אחרי הפינוי, ואחרי שהתמונות מההתנחלויות הריקות יילכו ויתמעטו בכלי התקשורת, הקאסם, אותו טיל פלסטיני מאיים, ועימו הפצמ"רים והפיגועים, יתפוס את הבמה מחדש. הוא יהיה זה שיקבע, זה שיחליט לאן פני ההתנתקות: לעתיד טוב יותר - או להסלמה, למלחמה חדשה, למהומה רבתי.
כולם ממתינים לקסאם בדממה: אזרחים, פוליטיקאים, עיתונאים, אלופים, חיילים ושוטרים. כולם מחכים לראות מתי הוא יגיע, מתי הוא ינחת. בדממה מתוחה, מחכים לראות היכן יישמע הפיצוץ, הבום הראשון. הראשון, וזה שאחריו, ואלה שאחריהם, ועימם הקורבנות בנפש. הקסאם יכול, החל מהערב, לחרוץ גורלות, תרתי משמע, לשנות עולמות ומהלכי חיים. החל מאתמול בערב, הקסאם יחליט: יבוא, יהיה רע, יהיה בלאגן. לא יבוא, יהיה טוב. לכולם.
פוליטיקאים, כמו אריק שרון למשל, שמו את מבטחם בקסאם, או ליתר דיוק בהיעדרותו. אם הפלסטינים ישמרו על השקט, אם יימנעו מירי לעבר ישובים ישראליים ויעסקו בפינוי הריסות ובבניית חיים חדשים ברצועת עזה - ראש הממשלה ייקח את כל הקופה. במבט מזלזל, בוטח, הוא יוכל להסתכל לכל מתנגדיו בעיניים, לחייך חיוך ציני שיאמר הכל: התבדיתם, יאמר החיוך הזה. אתם חושבים שאתם יודעים הכל, אבל מתברר שטעיתם. אם לא, הוא יצטרך לשלם את המחיר, שהרי הוא זה שנושא באחריות לתוכנית הזאת, הוא זה ששם אותה על השולחן והאכיל בה מדינה שלמה.
אם השקט יישמר, שרון יגזור את הקופון, יחטוף את הקופה, והיא תהיה מלאה. מכל בחינה. ברמה הלאומית, שרון ייתפס, גם בקרב מתפקדי וחברי מרכז הליכוד, כמנהיג היחיד בפוליטיקה הישראלית, כאיש היחיד שיכול להוביל את המדינה בתקופה הקרובה.
סקרים ובדיקות שערכו אנשיו של שרון בבחירות האחרונות גילו כי לאזרח הקטן לא ממש איכפת מהשחיתויות של ראש הממשלה שלו, וספק אם עכשיו המצב השתנה. לכן, לא בנימין נתניהו, לא יוסף (טומי) לפיד, לא שמעון פרס ובוודאי שלא אהוד ברק יצליחו לגרד אפילו את קרסולי האהדה להם יזכה שרון בקרב הציבור הישראלי, זה היושב לבטח במרכז המפה הפוליטית, זה שתמך בשתיקתו בנסיגה מעזה, זה שרוצה לראות דיבידנדים מההתנתקות.
והדיבידנד שהישראלי הכי רוצה הוא השקט, שקט שיביא עימו גם רווחים נוספים, כלכליים וחברתיים. ישראל תוכל, אולי, לעלות שוב על דרך מלך כלכלית חדשה, כשהמלך, איך לא, יהיה אריק שרון.
החיבוק העולמי יהיה חונק
ברמה הבינלאומית, הולך שרון והופך לכוכב החדש, המחוזר והמבוקש ביותר. כולם יבואו לכאן, וכולם יזמינו אותו לשם, אליהם, אל השטיחים האדומים של העולם הרחב.
לאן שלא יפנה, ראש הממשלה, שהיה שנוא נפשם של רבים באירופה, יתקבל בברכה ובאהדה. כולם ירצו ללחוץ את ידו של הלוחם המפחיד שבידיו, כמה אירוני, פתח פתח לתקווה חדשה במזרח התיכון, פתח לתקופה חדשה של שקט.
אבל החיבוק העולמי הזה יהיה בעייתי, הפכפך, זמני ומרמה במידה מסויימת. ככל שהוא יהיה צמוד יותר, כך הוא יהיה חונק יותר, מאיים יותר. האירופים, ולא רק הם, לא יחבקו זמן רב מדי ללא תמורה. העולם, גם אם נהוג בישראל להתעלם מכך, כבר החליט: עזה תחילה היא לא עזה סוף. אחרי עזה יצטרך לבוא הפינוי הבא, הגדול, ביהודה ושומרון, שם חיים עשרות אלפי ישראלים בעשרות רבות של ישובים, חלקם מבודדים.
השאלה בעולם היא לא אם, אלא מתי: מתי תשלים ישראל את הנסיגה המלאה מהשטחים, ומתי תקום המדינה הפלסטינית.
בישראל גם נהוג לחשוב שאחרי הנסיגה מעזה המצב יקפא על שמריו, ושום דבר לא יזוז כאן עד לעולמי עד. זהו מקסם שווא, מקסם שנועד לסייע לפוליטיקאים, מקסם שנועד להרדים את המצפון של תומכי ארץ ישראל השלמה ושל אלה החוששים ממסירת אדמות לערבים ללא תמורה. מקסם השווא הזה גם מייצר תחושה כי הישראלים, כולל אוכלוסיית המתנחלים ביהודה ושומרון, לא מוכנים לשמוע על עוד התנתקות, על עוד נסיגה.
אך מחקרים וסקרים שנערכו לאחרונה בגופים שונים מציגים תוצאות מרתקות: לא זו בלבד שחלק מהמתנחלים הגרים מזרחה מגושי ההתנחלויות הגדולים חושבים שנסיגה נוספת בוא תבוא ומבינים שעזה היא רק ההתחלה, אלא שאחוזים משמעותיים מהם מוכנים לעזוב את בתיהם כבר עכשיו. אם יימצא לנו פיתרון ראוי, הם אומרים, אם יהיה מי שיפצה אותנו על הבית שבו אנחנו חיים כעת – נעזוב, נלך למקום אחר. נמאס לחיות כמו בתקופה חומה ומגדל, לקבוע את החיים לפי ההתרעות.
הממצאים האלה, לצד פעילויות של ארגונים ישנים וחדשים כמו "בית אחד" בראשות אבשלום וילן, אלון פנקס ואליק רון שמרכזים פניות מצד מתנחלים ביו"ש שרוצים לעזוב, מוכיחים כי הנסיגה מעזה שברה את הדוגמה שהיתה נפוצה בארץ לפיה לא ניתן לפנות התנחלויות. שבעת הימים האחרונים הוכיחו כי אם יש משהו שהוא הפיך, זה ההיסטוריה, ואם יש משהו שהוא לא קובע ולא מכריע, אלה העובדות בשטח.
אתגר נערי הגגות
לחבר הכנסת אפי איתם, משיחיסט ידוע, יש בימים אלה רק דבר אחד בראש: נקמה. הוא רוצה לנקום, למחוק, להעלים ולסגור בחווה את מי שלדעתו אחראי לאסון הגדול שבוא יבוא לאחר ההתנתקות. איתם רוצה לראות את אריק שרון נעול בבית, מאחורי סורג ובריח אם אפשר, רחוק מן החיים הציבוריים, רחוק מן העין.
אבל מי שמתרחק בימים אלה יותר ויותר מן הציבור הישראלי הוא איתם עצמו, הוא ותומכיו. בשעה שאלפי חיילים היו עסוקים בלחבק, בלעודד ובלסייע למפונים מגוש קטיף, לאפי איתם לא היתה מילה אחת טובה לומר. הוא לא מצא משפט אחד ראוי כדי לעודד או לאחות את הקרעים שנוצרו בחברה הישראלית בגלל הנסיגה מעזה. הוא רק רוצה לנקום.
אפי איתם הוא בעיקר סימפטום לבעיה שאיתה תצטרך ישראל להתמודד החל ממחר בבוקר. הוא בעיקר סימפטום לבעיה הגדולה שהיתה גם בעבר, אך בולטת יותר היום: במדינת ישראל חיות שתי חברות שונות: חיילים-ילדים בני 19 ועשרים מחד, שעשו הכל כדי לשמור על אופייה הדמוקרטי של המדינה גם אם הפקודות שקיבלו לא מצאו חן בעיניהם, ונערי הגגות מכפר דקלים, שא-נור וכפר דרום מאידך, שניסו, בעידוד מנהיגיהם הפוליטיים והרוחניים להשליט פה אנרכיה.
ציבור המתנחלים נמצא כעת במשבר חמור, הן מבחינת המנהיגות הדתית והפוליטית שלו, והן מבחינת הזהות שלו. הציבור הזה ייצטרך להחליט לאן פניו מועדות: להתבדלות, לגטו, להתרחקות מן המרכז הישראלי, או להשתלבות בתוך החברה הישראלית שהוכיחה בשבעה ימים כי בסופו של דבר, בדמוקרטיה הרוב קובע, ואין אף אחד שעומד מעל לחוק.
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: ירון ברנר")
