תיאטרון ההתנתקות

איני רוצה להישמע קר-לב, ואני ממש לא אדיש למצוקה האותנטית של האיש/האשה/הילד המפונים מבתיהם בגוש קטיף. אבל אחרי צפייה אינטנסיבית, מקרוב, באירועי ההתנתקות, איני יכול להתנתק מן התחושה שכולנו היינו שותפים ל"מופע". לא היה זה באמת אירוע מציאותי, זה היה מופע תיאטרלי: מופע ההתנתקות.

שלושה שחקנים השתתפו במופע התיאטרון הזה: מפנים, מפונים ותקשורת. לכל אחד היה תפקיד, מוכתב מראש, והם שיחקו אותו עד תום:

- המפנים שיחקו "נחושים" אך "רגישים".

- המפונים שיחקו "כואבים", "מתנגדים עד תום" אך "משלימים עם הגזירה".

- והתקשורת שיחקה את הבמה, הזרקור, וסיפקה את האשליה שהמופע הזה הוא מציאות.

הסיקור התקשורתי של ההתנתקות ומעשה ההתנתקות ה"ממשי" מתערבבים, והגבולות ביניהם מיטשטשים. מחאת המפונים היא אמצעי שתכליתו להעביר מסר, והתקשורת היא הנשא שבאמצעותו המסר מופץ. אנחנו מדברים איפוא על סוג של מופע מדיה, תיאטרון תקשורת. מחאת מתנגדי ההתנתקות, לפי תפישה זו, היא מופע שתכליתו להמם, לרגש ולזעזע את ההמונים הצופים באירועים מעל "במת" אמצעי התקשורת ההמונית. הנפגעים מהמופע הזה (למשל, הילדים המושלכים בברוטליות אל זירת ההתרחשויות האלימה) וחשיפת מצוקתם היא אמצעי שמשבח את אפקטיביות המופע.

קחו למשל את המערכה (בתיאטרון) הקרויה "הקרב על גגות בתי הכנסת". איזו התנגדות? איזה מחיר? בשא-נור המופע הגיע לשיא הגיחוך. כל מה שראיתם על מסכי הטלוויזיה היה מוסכם מראש ומבוים. צוות המו"מ המשטרתי סיכם עסקה עם מתבצרי הגג, שכל פרטיה נקבעו מראש, כולל משחק המקלות עם שתי המכולות. וכך אלה הורדו אט-אט על הגג, המתבצרים הפגינו "התנגדות עיקשת" ולבסוף "נכנעו". השואו הגיע לשיאו, הצופים נאנחו אנחת רווחה, פרשו לבתיהם מרוגשים. שום מאבק נואש, בסך-הכל משחק מלחמה קטן ששיחקו המפנים והמפונים, שלא היו בו באמת לא יריבים, גם לא נפגעים. שחקני-המפונים "זעקו וחיבקו", שחקני-החיילים "הקשיבו וחיבקו", וכולם חלקו את "הנפש הקרועה". והתקשורת נותנת לאירוע התקשורתי הזה ממשות לכאורה; היא אורזת את האירועים, מכתירה אותם בכותרות ויוצרת "מציאות". התקשורת הופכת את "המשחק" ל"מצב". 

- את הממשלה, שקיבלה "הוכחה" חיונית (לצרכי חוץ ופנים) באשר למחיר הציבורי ה"נורא" שעליה לשלם, אך גם את נחישותה.

- את מנהיגי הימין ותנועת ההתנחלות, שהוכיחו לכאורה שהם "נאבקים עד כלות" למען המטרה, אך גם מגלים "אחריות ציבורית".

- את הצבא, שהוכיח כי כל אגורה שהושקעה בו שווה את המחיר, שהרי הוא-הוא הבסיס היחיד לשימור לכידותה של החברה הישראלית והדמוקרטיה השברירית.

- את המשטרה, שהוכיחה כי היא ארגון יעיל וממושמע, ולא "ערסי" ומבורדק כפי שנדמה עד כה.

- את התקשורת, שהוכיחה שוב כי אין כמותה יעילה, בו-זמנית ואמינה ב"חשיפת המציאות".

אבל יש הבדל אחד, נורא, בין התיאטרון האמנותי לבין התיאטרון התקשורתי הזה. וההבדל הזה הופך את כל המופע הזה לטרגדיה אנושית: בתיאטרון ההתנתקות אין שחקנים בשכר, אלא סטטיסטים תמימים שאין להם מושג שאינם אלא בובות המופעלות בידי במאים ציניים וערמומיים. הסטטיסטים האלה - הנער הזועק, האשה הבוכיה, הגבר הקודר עטור הזקן - חווים את מצוקתם באופן אותנטי ומכמיר לב. הבטתי בנערים הבוכיים שאחזו נואשים בארון הקודש הריק בעצמונה, במורג, בנצרים - דמעותיהם דמעות אמת היו, כאבם נחצב מלב שותת. ולבי יצא אליהם, אל הסטטיסטים התמימים של תיאטרון ההתנתקות.