הדור השלישי של הדודות

חבורה של נשים מטופחות, במיטב שנותיהן, נכנסה אתמול לתוך מקום לא זוהר בעליל: מזנון האגודה למען החייל ליד תחנת רכבת מרכז בתל אביב. מהר מאוד הן כבר הרגישו כמו בבית בתוך האוטובוס המושבת, שמתפקד על תקן תחנת האכלה לחיילים. הדודות המבוגרות שמפעילות את המקום לא הופתעו לראות אותן, ובירכו אותן לשלום: הן ידעו שאלו לא סתם אזרחיות שטעו וחשבו שמדובר במסעדת גורמה, אלא נציגות הדור הנוכחי של הדודות, דור שמשנה את פניו של המושג המיתולוגי שמוכר לכל מי ששירת בצבא.

הדימוי הדודתי הקלאסי הוא של קשישות בצבעי שיער ססגוניים, שתוחבות כריכי גבינה צהובה לידיים להוטות של חיילים רעבים. ובכן, לא עוד. בשטח נראות יותר ויותר דודות מסוג חדש, מתנדבות צעירות ונמרצות שלא מסתפקות בחלוקת עוגות וחבילות שי, אלא מנהלות סניפים, מרימות אירועים ומגייסות כספים.

קחו לדוגמה את טישה בן נתן, בת 37. קשה להאמין, אבל מדובר בדודה מן המניין, המשמשת על תקן יו"ר סניף טבריה של האגודה. "אני לא נראית כמו שאר הדודות", היא מודה, "אני בלונדינית, עיניים כחולות. אצלי בסניף כולן מעל גיל 60-50, אבל כולן גם נותנות את הנשמה, יש שיתוף פעולה מלא".

איך החיילים מתייחסים אלייך?

"בהתחלה יש אלמנט של שוק, הם לא מוכנים לזה כשהם רואים אותי, אבל יש קשר טוב עם כולם. הם שומעים שיו"ר הסניף באה, מחכים לדודה, ובטח לא מוכנים לאמריקאית, בלונדינית, ובגיל שלי".

"חיילים לא רגילים לדודות צעירות ומטופחות שמגיעות לשטח", אומרת גם דפנה תמיר, 35, שעובדת בייעוץ פרסומי לאגודה ומתנדבת בה אחרי שעות העבודה. "זה כיף להם. הם אומרים לי, 'איזו דודה קולית, איזה חתיכה'".

הם בטח מעדיפים אותך על פני הדודות הרגילות, לא?

"לאו דווקא. יש שמעדיפים מבוגרות שמחבקות ומנשקות, ויש כאלה שמחפשים את הצעירות. חלק מחפשים דמות אימהית יותר, חלק אחות גדולה, וכל אחד מוצא את הדמות שהוא מחפש".

ממש לא דודה

המעבר לדודות צעירות יותר הוא חלק מהרמונט הכללי שעוברת "האגודה למען החייל" בשנים האחרונות. ניעור האבק מהתדמית הארכאית של האגודה כולל החלפת לוגו, שינויים מבניים וגם גיוסים נרחבים של מתנדבים לפרויקטים חדשים. באגודה הבינו שבדור של טלפונים סלולריים וכרטיסי אשראי, כשכל שק"ם נראה כמו קניון עזריאלי, החיילים זקוקים פחות לעזרה סנדוויצ'ית ויותר לתמיכה מסוג משודרג.

בדבר אחד אין שינוי מהותי: הרוב המוחלט של נשים בתחום. מתוך כ-2000 מתנדבים באגודה, רק כ-500 הם ממין זכר, מה שמשאיר הרבה מקום לדודות צעירות ופמיניסטיות שמעוניינות להפגין את כישוריהן. "אלה דודות קוליות, אפשר לדבר איתן", אומרת קארין גלזר, מנהלת מחוז דרום של האגודה, שבאחריותה גם גיוס המתנדבים באזור. "זה נובע ממדיניות - אני מתמקדת

בלמצוא אנשים שייתנו מענה בגובה העיניים, וזה יותר דור האמא ופחות הדור של הסבתא".

התפקיד שממלאות הדודות החדשות שונה באופן טבעי מהתפקיד המסורתי. הצעירות יסייעו לרוב באדמיניסטרציה, גיוסי כספים והפקה, ופחות ב"עבודה השחורה" של ההתנדבות, שכולנו מכירים ואוהבים. ניצה בובליל, בת 44, היא דוגמה מושלמת לכך: היא מגיעה למפגש כשבדמה עדיין זורם האדרנלין מהארוחה שארגנה בערב הקודם ל-1,500 חיילים בכיסופים. "אחרי 10 ימים שהם אכלו רק סנדוויצ'ים, ארגנו להם ארוחת בשרים על האש. היית צריך לראות איך הם הגיבו", היא מחייכת.

בובליל היא אשת החברה הגבוהה. היא נשואה לקבלן ניסים בובליל, נוסעת בג'יפ יוקרתי ובמקביל לניהול מלון שבבעלותה, היא גם מנהלת את סניף בת ים של האגודה. המרחק בין הדודות החייכניות לאשת העסקים הפעלתנית, שעונדת תכשיטי יהלום יקרים על אצבעותיה, ידה וצווארה, רחוק כמרחק הרמטכ"ל מטירון בבקו"ם. מאז מונתה ליו"ר הסניף, לפני שנתיים, היא מרימה את הצבא על הרגליים.

"יש אלפי חיילים ת"פ (תחת פיקוד, א.מ.) שלי", היא משתמשת בז'רגון הצבאי ומתפנה לענות לטלפון מאחד המג"דים. "היום אנחנו סוגרים את האולם לאירוע, אל תדאג", היא אומרת בנחרצות, ומנתקת את השיחה. במסגרת האגודה היא אחראית לארגון ימי כיף, ימי ספורט, גיוסי כספים, ארוחות ערב חגיגיות, נופשים ועוד. היא ממנפת לעזרתה פעלתנות יעילה ולא מעט קשרים, לגיוס תרומות של מוצרים ותרומות כספיות. "אין בעיה, שיקראו לי דודה", היא אומרת, אך ממהרת לסייג ואומרת שהפעילות שלה "זה ממש לא דודה". "ההתנהלות היום היא ברוח שנות האלפיים. המתנדבות הצעירות יכולות לנסוע לבסיסים בשטחים, להיכנס אפילו בלילות, זה דבר שהוותיקות יותר לא יכולות לעשות".

איך מגיבים אלייך החיילים?

"בהתחלה זה היה מוזר, הרימו גבה, אבל בהמשך נוצרה כימיה שקשה להסביר".

מבט אחד בגוף החטוב, השיער העשוי בקפידה, תכשיטי היהלומים הרבים והג'ינס, שעליו קרעים במקומות המומלצים על-ידי קברניטי האופנה הבינלאומיים, עשוי להסביר לא מעט מהכימיה שנוצרת לה עם החיילים. רחל מוזר, בת 50, שמנהלת את סניף עומר, מחדדת את הנקודה בשיחת טלפון: "אנחנו קצת יותר קרובות בגיל אל החיילים, והחיילים מגיבים שונה, מרגישים יותר קרובים אלינו. התודה היא אותה תודה, אבל זו פתיחות אחרת".

עוצמת הלב זהה

גם לג'ודי אנסקי, בת 41 מרעננה, זורם בוורידים דם בצבע חאקי. היא חזרה לארץ לפני שלוש שנים, אחרי 17 שנה בבלגיה. בצעירותה היתה דוגמנית, ופיגורת נעוריה צלחה את מבחן הזמן בהצטיינות יתרה. "תמיד אהבתי את צה"ל, אני חולה על חיילים, ועכשיו הגעתי לגיל שבו אני יכולה להסתכל על חיילים כמו אמא", היא מספרת, שיערה הבלונדיני מתבדר ברוח.

לעומת בובליל, אנסקי דווקא אוהבת את הכינוי הקולקטיבי שמוצמד למתנדבות האגודה. "החיילים מרגישים שאנחנו דודות", היא מסנגרת על המותג הוותיק. "הם לא בחרו בשם הזה סתם, אלא מתחושה. זה היחס, האכפתיות, קצת אהבה, חום. זה תיאור כמעט מדויק למה שאנחנו עושות ולתחושה שלהם כלפינו. לי אישית זה לא מפריע, נוח לי מאוד עם 'דודה'".

אנסקי היא הצעירה ביותר בקבוצת דוברי האנגלית של האגודה, שמונה אפילו נשים מעל גיל 80. "הרוב נשארות עד שהבריאות לא מאפשרת יותר, ואני באמת לא רואה למה לא. אני מאוד מעריכה ומכבדת את הדודות שהגיעו לפני. הן דוגמה לנתינה ולאכפתיות, יש הרבה מה ללמוד מהן".

לא קשה להרגיש צעירה?

"לא. יש פער ענק בגיל, אבל בעוצמת הלב אין".

איך הן מסתדרות איתך?

"הייתי אומרת שטוב, אבל זה לא תמיד קל, הן פחות מחוברות למחשבים והן רגילות לעשות דברים בצורה מסוימת, ולפעמים זה קצת מקשה. בכל מקרה צריך לכבד את זה, הן עדיין משקיעות זמן ומתנדבות ואנחנו צריכות לעשות מה שהן קובעות, ולפעמים להתעקש, ולנסות לשנות קצת".

הקול של הדור הישן נחשב יותר? 

"הן מוכנות לשמוע, יש להן ראש די פתוח, יחסית לגיל ולצורה שהן רגילות לעשות את הדברים. יש נקודות חיכוך, אבל אנחנו יודעות שבקו האחרון כולנו רוצות אותו דבר. וברור שיש זמנים שחייבים לוותר, כי הרוב קובע, והרוב עדיין ותיק יותר".

הן לא מתייחסות אלייך כאל אישה עשירה שסתם רוצה למלא את הזמן?

"הן בכלל לא מתייחסות לזה. הן יודעות שאם הייתי רוצה למלא את הזמן בדברים אחרים יש לי הרבה אפשרויות. בסדר העדיפויות שלי האגודה נמצאת בין המקומות הראשונים".

לא נס ליחן

ומה אומרות הדודות האותנטיות על הדור הצעיר? הן בעדו, ומפרגנות לממשיכותיהן ככל יכולתן. "צריכים כוחות חדשים, כי לפעמים אנחנו זה לא מספיק", אומרת קלרה סתיו, בת 75, מבטא ארגנטינאי אקזוטי שזור בקולה. חיוך אחד שלה ממיס לבבות יותר מכל הבלונד של הדור הצעיר. "יש הרבה רצון, אבל הכוחות זה לא מה שהיה פעם", היא מסבירה ומורחת שכבה עבה של חומוס על הלחם הטרי. קלרה שייכת לקבוצה שמגישה שוקו וכריך מדי יום רביעי ושישי במזנון הדרכים ליד תחנת הרכבת. על ההתנדבות היא אומרת כי "זה נהדר, יש סיפוק לא נורמלי, זה ממש תענוג בשבילנו".

גם נורית רוזנבאום-אחלר, בת 68 שמגישה סנדוויצ'ים במזנון, מצטרפת לדעתה. "בדרך כלל אנשים צעירים עובדים לפרנסה, מקימים משפחות, אנחנו בפנסיה, אז יש לנו את כל הזמן שבעולם להקדיש לזה. כל הכבוד לצעירים שמוצאים זמן לתת". דבר אחד בטוח: מי שיש לו פינה חמה בלב לדודות של פעם, אלו שיכולות להיות הסבתות של החיילים, לא צריך להיכנס לפאניקה. הן עדיין כאן, עדיין משמשות בתפקיד הפיות הטובות והרכות של החיילים - תפקיד שחשוב לא פחות מאסרטיביות וכישרון להפקות גרנדיוזיות.

"אנחנו מנסים עכשיו להגדיל התנדבות שמכוונת לפרויקטים ספציפיים של האגודה", מאשר האלוף בדימוס יצחק איתן, יו"ר "האגודה למען החייל", אבל מרגיע: "המבוגרים שמתנדבים כבר שנים ומביאים את הנשמה לארגון הם עדיין הבסיס שלנו. חד משמעית". "הדודות המבוגרות אוהבות ונותנות את כל הנשמה, אבל הן יותר מכונסות", מסכמת רחל מוזר. "אני מאוד דינמית, לא מתביישת. יש סבתות שאוהבות לבשל ולהכין לחמים, אני פחות מתעסקת בזה, וביומיום החיילים פחות צריכים את זה. מה שכן, הדודות של פעם הן מעולות בקטע של ה'לתת', הן נהדרות. הייתי מוכנה להיכנס לנעליים שלהן בקטע של הנתינה".