ביבי כוכב עליון - או שלא

אח, איזה שואו הוא יודע לתת, בנימין נתניהו. אין עליו, על ביבי, כשהוא נעמד מול המיקרופונים והמצלמות, מניע את גופו מצד לצד בכיוון מנוגד לתנועות ידיו, מרביץ תורה במאזיניו, מונה את הישגיו הכלכליים-ביטחוניים-מדיניים-חברתיים, חוזר שוב ושוב על ה"אני, ואני ואני" האינסופי שלו. אין לו מתחרה, לשר האוצר לשעבר, כשהוא מודיע לפתע באמצע נאומו, בלי שום סיבה מוצדקת נראית לעין, שהוא פשוט לא מצליח לראות את הקהל שמולו, ומחליט לנטוש את הפודיום ואת המיקרופונים כדי לפתוח במסע כומתה לאורכה ולרוחבה של הבימה, בתרגיל ה"ירידה אל העם" המפורסם שלו.

אף אחד לא ייקח לו את זה, את היכולת לשכוח שהוא נמצא במסיבת עיתונאים, את התעוזה לצפצף על העיתונאים כאילו היה באיזה חוג בית ברחובות ולדבר מעל ראשיהם, ולהצהיר באותה הנשימה כי הוא למד את הלקחים, הסיק את המסקנות והוא מוכן לחזור ללשכת ראש הממשלה.

מי שצפה בטלוויזיה בסלון ביתו (ולא התברך בזיכרון טוב מדי) ראה נתניהו בטוח בעצמו, נואם בחסד, מועמד רציני לראשות הממשלה, פוליטיקאי עם שק הישגים

מלא עד אפס מקום, מדינאי זהיר שחיסל את הטרור והחזיק את הערבים קצר-קצר, אזרח שמודאג מהשחיתות שמשתוללת במדינתו. אבל מי שישב על הכסאות בבית העיתונאים בתל אביב, הרגיש בין עשרות פעילי הליכוד שהגיעו למקום כמו במיני ישיבת מרכז בסניף רמלה: היה חם, היה צפוף, היה מזויף, היו מכות. היה שכונה. ביבי נטף מים, מחיאות הכפיים וקריאות העידוד נשמעו כמו תקליט שבור, פרק חילופי המהלומות בין תומכיו לאדם שקרא קריאות ביניים נראה כמו תגרה בבית מרזח באזור הלא טוב במיוחד של העיר.

וכל זה עוד לפני שבכלל נגענו בתוכן, בדברים שאמר נתניהו במסיבת העיתונאים. כך, למשל, עניין השחיתות. האיש מפרשת המתנות המפורסמת, האיש שמאחוריו, על הבמה, ישבו מיכאל גורולובסקי מפרשת ההצבעות הכפולות והסיגריות בנתב"ג, ואהוד יתום מפרשת קו 300, ומאחוריו ברוחם נעמדים גם נעמי בלומנטל מפרשת סיטי טאוור ויחיאל חזן - נזכר פתאום שיש שחיתות במדינה, נזכר שכולם מושחתים ורקובים. מוזר קצת, שכן לא ברור איפה הוא היה לפני חודש, חודשיים, שנה, כשישב בתוך הממשלה, ועוד לפני כן, כשהוא קיבל על עצמו את תפקיד שר האוצר. מה, הוא לא ידע אז שיש שחיתות? לא ידע כלום על שרון?

מי שהתכונן היטב למסיבת העיתונאים הזאת היו אנשיו של ראש הממשלה. בשקדנות הם אספו פיסות מידע, ראיונות לתקשורת, התבטאויות של נתניהו מהשנתיים האחרונות, הצהרות שנתן על כמעט כל דבר אפשרי. לכל טענה שלו הם היו מוכנים, היתה להם תשובה. שרון מושחת? שלא ישכח שהוא גירד מדבקות ממתנות כשהיה ראש ממשלה. הוא הוסיף 14 הערות למפת הדרכים? לא היה לו שום קשר לעניין. הוא אפילו סירב לבוא לפסגת עקבא ולא תמך בהצבעה על מפת הדרכים. שרון מוסר את המדינה בחצי חינם לפלסטינים? לביבי אין שום תוכנית מדינית, אומרים אנשיו של שרון. מה הוא כבר קיבל כשחיבק את ערפאת, כשנתן לו שדה תעופה, כשנתן לו את חברון, כשהודה לו על האיחולים החמים ליום הולדת?

הפרשן מרגיש קצת מיותר בימים אלה: במאבק המכוער והאכזרי הזה בין שרון לנתניהו, שיילך ויתפח ככל שיעברו הימים, לא צריך פרשנות. פשוט צריך לתת

לשני השחקנים הראשיים לדבר, לשפוך את כל מה שיש להם בפנים, "להחמיא" האחד לשני בלי הפרעה. כשבזירה שני מתאגרפים כל כך מנוסים, עדיף לשתוק, לתת לדם הרע שיזרום בלי הפסקה לספר את הסיפור כולו. והסיפור כולו הוא סיפורה של מפלגה אחת, ליכוד שמה, שראשיה נלחמים בשיניים על הזכות לעמוד בראשה ולספוג, חשופים לגמרי, את כל המהלומות. הציבור כבר ישפוט לבד מי הרע, ומי הרע יותר.