שער חשוב לעולם המוסלמי נפתח לרווחה

ההודעה על כינון היחסים עם פקיסטן פותחת בפני ישראל דלת נוספת, חשובה ומשמעותית מתמיד, לליבו של העולם המוסלמי.

עם 162 מיליון איש, שמתוכם 97 אחוז מוסלמים, פקיסטן היא המדינה המוסלמית השניה בעולם בגודל אוכלוסייתה. הנשק הגרעיני שברשותה, שהושג במירוץ חימוש מול שכנתה ויריבתה - הודו,  הופך אותה למדינה בעלת מעמד מרכזי בעולם המוסלמי, למעצמה אזורית חזקה ובעת ובעונה אחת לכוח מרתיע ומאזן.

בעיניים מערביות, פקיסטן מהווה כר פורה לטרור העולמי. אחד מבכירי אל קאעידה, חאליד שייח מוחמד, נעצר במדינה בסיוע סוכני מודיעין מקומיים לפני כשלוש שנים, העיתונאי דניאל פרל נרצח בפקיסטן בעת שהתחקה אחר אנשי קשר של הארגון, ובתי הספר המוסלמיים (המדרסות) נחשבות לקינים של הסתה אנטי-מערבית קיצונית, כפי שהודגם רק לאחרונה כשהתברר שרוב המחבלים המתאבדים שביצעו את פיגועי הטרור בלונדון ב-7 ביולי ביקרו לאחרונה במדינה.

פן חשוב ומרכזי במדיניותה הנוכחית של פקיסטן הוא הברית ההדוקה שכרת הנשיא פרבז מושארף עם נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש בכל הנוגע למלחמה בטרור העולמי. על פי מקורות מודיעין מערביים ופקיסטניים, אוסמה בין לאדן ואנשיו מסתתים בגבול ההררי שבין פקיסטן לאפגניסטן וכוחות פקיסטניים ואמריקניים מנהלים אחריהם מצוד מאז אסון התאומים ב-2001.

הברית עם בוש גררה ביקורת חריפה נגד הנשיא מושארף מצד האופוזיציה האיסלמית בארצו. לא רק ביקורת הוא ספג, אלא גם מספר לא מועט של ניסיונות התנקשות שהסתיימו בנס.

היסטוריה רצופת מאבקים

הרפובליקה האיסלאמית של פקיסטן שוכנת בדרום-מרכז אסיה, וגובלת באיראן, אפגניסטן, סין והודו; בירתה היא איסלמאבד. בפקיסטן ישנו ערב רב של עדות וקהילות - 97 אחוז מוסלמים (77 אחוז מהם סונים). יתר שלושה האחוזים מתחלקים בין דתות אחרות כגון נוצרים והינדים. כמגוון העדות כך גם מגוון השפות: השפה הרשמית היא אורדו והאנגלית, שריד של הקולוניאליזם הבריטי, משמשת בתור שפת הממשל, העסקים והאליטה המשכילה. פרט לשפות האלה, כמעט כל הפקיסטנים מדברים שפות נוספות כגון הפשטו, הפנג'אבי ועוד.

ההיסטוריה של פקיסטן המודרנית מתחילה עם התפוררות הכיבוש הבריטי של הודו, כאשר המוסלמים דרשו לחלק את תת היבשת לשתי מדינות - הינדית ומוסלמית. פקיסטן הכריזה על עצמאותה ביום תום השלטון הבריטי בהודו, ה-14 באוגוסט 1947 – דבר שגרר אחריו חילופי אוכלוסיה נרחבים.

עד 1971 פקיסטן הורכבה משני אזורים: פקיסטן המערבית ופקיסטן המזרחית, כשהודו מפרידה ביניהם. ב-1971 פקיסטן המזרחית התמרדה ובעזרת כוחות הודיים הפכה למדינה עצמאית - בנגלדש של ימינו.

אולם בכך לא תמו הסכסוכים. קריעתה של פקיסטן מהודו וההרכב הדמוגרפי המורכב באזור הגבול עורר מתיחות קשה ועקובה מדם בחבל קשמיר. כמעט מיד לאחר הכרזת העצמאות פקיסטן והודו הן פתחו במלחמה על קשמיר, ולאחר מכן נלחמו עליו שוב ב-1965 ו-1971.

שני הצדדים טוענים לריבונות מלאה על החבל וניהלו שתי מלחמות על רקע הסכסוך. המלחמות ותקריות הגבול הרבות בין היריבות הגרעיניות עוררו חשש כבד בעולם מפני לחיצה פזיזה על ההדק הקטלני. במהלך השנים קם ארגון מחתרת קשמירי שניהל מלחמת גרילה נגד המשטר בקשמיר ההודית כאשר בדלהי טענו שהמימון לפעילותו מגיע מאיסלמבד. רק לאחרונה חלק התחממות הולכת וגוברת ביחסים בין המדינות, שהגיעה עד לחילופי קונסולים, קווי תחבורה ותקשורת קבועים.

דמוקרטיה תחת משטר צבאי

הצבא השתלט על פקיסטן ב-1958 ושלט בה במשך כעשר שנים. השלטון האזרחי חזר לאחר מלחמת הודו פקיסטן (1971), אבל הופסק בסוף שנות ה-70 עם הוצאתו להורג של זולפיקר עלי בוטו, מי שהורשע בפסק דין שנוי במחלוקת ברצח יריב פוליטי.

בשנות ה-80 קיבלה פקיסטן עזרה רבה מארצות הברית וקלטה מיליוני פליטים אפגניים (בעיקר פשטונים) שברחו מארצם עקב הפלישה הסובייטית. מספר עצום של פליטים (הגבוה ביותר בעולם) גרם לזעזוע קשה בפקיסטן.

השפעת האסלאם העמיקה בזמן שלטונו של הדיקטטור גנרל מוחמד זיאה אל-חאק. הוא הרחיב גם את מאגר הנשק הלא קונבנציונלי של מדינתו. הוא הלך לעולמו בשנת 1988 ופקיסטן חזרה למשטר דמוקרטי.

המשטר הדמוקרטי החזיק מעמד 10 שנים בזכות שני נשיאים: הנשיאה בנזיר בוטו, והנשיא נאווז שריף. שניהם נבחרו פעמיים אך גם הואשמו בשחיתות רבה. הצמיחה הכלכלית התמתנה לקראת סוף שנות ה-90 והשלטון הואשם באי סדרים ושחיתות. הגורמים הנוספים למשבר הכלכלי היו המשבר הכלכלי שפקד את אסיה כולה והסנקציות שהוטלו על פקיסטן לאחר ניסויי הנשק הגרעיני ב-1998.

בבחירות של 1997 חזר נאווז שריף להנהיג את המדינה, תוך כדי שהוא נהנה מרוב מוחלט בפרלמנט אך רצונו לשינוי בחוקה והשחיתות הגוברת בממשלו הובילו להפיכה צבאית נוספת, הפעם תחת הנהגתו של פרבז מושארף, הנשיא הנוכחי.