הפ-ג-נה, לא חשוב על מה

אחת המנטרות השגורות בקרב חבריי לבית הספר היסודי היתה קריאת הקרב האלמותית "הפ-ג-נה! לא חשוב על מה!". על-פי רוב הסתיים הדיקלום במילים "לחם עם גבינה" (אידיאולוגיה שגובשה בעיקר בעקבות היעדר חרוז מוצלח יותר), או עידוד לבנות לצאת מהחדר בבגדי ים (מכיוון שאידיאולוגיה כה מוצקה לאו דווקא מחייבת חרוז). עם זאת, האקטיביסטים הזאטוטים היו נאמנים למילתם: העיקר היו ההפגנה עצמה וצעקות הקרב. השאר באמת היה פחות חשוב.

מי שעבר לפני שלושה שבועות סמוך לסינמטק בתל אביב חשב כנראה שתלמידי היסודי השתלטו על העולם, וגם התפתחו פלאים. עשרות מפגינים, רובם צעירים וצעירות באמצע שנות ה-20 לחייהם, התגודדו שם חבושים מצנפות אדומות והניפו שלטים כגון "יופרד החמוץ מהמתוק לאלתר", "תות, אתה חסר" ו"לימון - מאז ולתמיד". זאת היתה ההפגנה נגד הפסיפלורה, הפגנה שטותית במוצהר, שזכתה לכיסוי תקשורתי כאילו היה מדובר בעצרת ענק נגד ההתנתקות.

את ההפגנה אירגנה תנועת "פארש", אחת מתנועות אלטרנטיביות רבות שהשתלטו לאחרונה על ישראל ומתפשטות כמו פטריות אחרי הגשם. לכל אחת מהתנועות יש אג'נדה משלה וחוקי יסוד משלה, אבל לכולן מכנה משותף אידיאולוגי אחד: הן מתעסקות בעיקר בשטויות. ירון לונדון ומוטי קירשנבאום כבר מצאו בתוכניתם הגדרה אינטלקטואלית הולמת לתופעה. "זו מהפכה שלמעשה אין בה שורשים אותנטיים כמו רצון עז לקיים תהליך מהפכני", אמרו בעודם חובשים מצנפות אדומות.

גורמים לזקנות לרקוד

"תנועת 'פארש' שמה לעצמה למטרה לקדם את ערכי 'המהפכה הדבילית' בישראל, מתוך רצון להפוך את העולם למקום הרבה יותר דבילי לחיות בו", אומר ירון נהרי, דובר תנועת "פארש". נהרי, חבוש במצנפת האדומה של תנועתו, עלול להיראות במבט ראשון כאדם שאולי שהה יותר מדי בחוף הים בלי לשתות, אבל האמת שונה לחלוטין. נהרי (24) סיים זה מכבר תואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ושוקד עתה על מסלול מואץ

לדוקטורט בפסיכולוגיה. בקיצור, לאו דווקא מישהו שתצפו לראות שופך שמפו פסיפלורה על המדרכה לקול צהלות הקהל.

אבל הוא עצמו לא מוצא בעצמו סתירה פנימית. "לשטות יש משמעות חשובה ואמיתית בחיינו", הוא אומר. "אנחנו חיים בעידן שאנשים לוקחים את עצמם ברצינות תהומית, וכתוצאה מכך מחמיצים חלק חשוב ממהות החיים. אנשים שלא נותנים פורקן לרוח השטות מפעם לפעם נוטים להיות עצבניים ומתוסכלים, ובעיניי יש לכך קשר לאלימות בישראל".

ועדיין, בשעה שאנשים נהרגים על האידיאולוגיה שלהם, האידיאולוגיה שלכם היא להפגין נגד פסיפלורה!

"זה בדיוק העניין. אנשים נהרגים על האידיאולוגיות שלהם, כי הם חושבים שרק הם מבינים איך דברים צריכים להיעשות. באידיאולוגיה שלנו אף אחד לא נהרג. מה שנורמלי זה לא שאנשים צעירים נהרגים, אלא שאנשים צעירים רוצים לעשות כיף".

עוד לפני ש"פארש" הגיחה לעולם, היתה מוכרת בתל אביב קבוצת "הפסקה פעילה", שחבריה, שדווקא אינם בני הגיל הרך, נהגו להתאסף בגן שעשועים ולהתגלש כטוב עליהם ליבם והיקף מותניהם. בשנה האחרונה ירשה את מקומה תנועה אחרת, "מובייל קלאבינג" שמה, שלעומת "פארש" שמה פחות דגש על השטות ויותר משקל על קידום בילויים בחינם.

אחד האירועים הגדולים שיזמה התנועה היה קרב כריות המוני שאירגנה בכיכר רבין, שמשך אליו כאלף אנשים, מאות כריות ועשרות אלפי נוצות. אירוע אחר היה מלחמת מים המונית בכיכר, שסחפה אליה הרבה שטותניקים וגם חרמנים שרצו לראות חולצות שקופות. מדי חודש גם יוזמת התנועה מפגש שבו עשרות אנשים רוקדים להם בכיף בשדרות רוטשילד בתל אביב, איש-איש עם דיסקמנו או אייפודו.

איל (20) מהצפון, שמשמש כשמעון פרס של ה"מובייל קלאבינג" ייבא את הרעיון לתנועה מאנגליה יחד עם אחיו שי (24) ומאי (26). "אידיאולוגיה נתפסת כדבר רציני, כבד, מחייב, ואנחנו בסך הכל רוצים להביא אנשים לבלות", הוא אומר. "בפעם שעברה שרקדנו ברוטשילד עברו שתי קשישות ושאלו מה זה. נתנו להן לשמוע קצת מוזיקה והן חייכו ואפילו רקדו קצת. וזה גם עניין כספי. הרחוב הוא ביסודו שטח ציבורי, ואנחנו מנסים להבהיר לאנשים שאפשר לבלות גם מבלי לשלם עשרות שקלים על כניסה למועדון. אנחנו לא גובים שקל ולא מוציאים שקל".

המילה האחרונה בשוק המחאה האלטרנטיבית היא קבוצת "הקרקס המכני", שמונהגת על-ידי ג'קי לוי (20), פעילה ידועה בסצינת הפאנק התל אביבית, ומודרכת על-ידי מרק דונדה (35), מעצב תעשייתי. להבדיל מהקבוצות האחרות, טווח הגילאים בתנועה הזו גמיש (אפשר למצוא בה אפילו בני 50), והקטע שלה הוא דווקא תיאטרון רחוב. החודש הם ארגנו בתל אביב

 דו קרב בסגנון ימי הביניים, שבו התלבשו החברים כמו אבירים וניסו לדחוק זה את זה באמצעות כידון מעל אופניים גבוהים.

"אני מאמינה בכיף, ביצירתיות ובשמחה", אומרת לוי, שכפות רגליה מתהדרות בשני גרביים שונים בתכלית ושתספורתה לא קיבלה תו תקן של מיקי בוגנים. היא מסבירה שייסדה את הקרקס כאנטיתיזה ל"מוסדות התרבות הגדולים שלא ממש מחוברים לקהל", וגם כדי להצית את דמיונם של עוברי האורח ששקועים ביומיום.

קדאפי בשירות השטות

כאשר הפגשנו את מנהיגי הקבוצות לפסגה, התפתח ביניהם פינג פונג של יוזמות טריות. נהרי סיפר על מבצע "קישקשתא", שבמהלכו ציירו חברי התנועה בגירים צבעוניים על מדרכות תל אביב. איל סיפר שבקרוב ייצא לפועל אירוע שבו חברי התנועה העולמית בפאריז, לונדון, דיסלדורף ותל אביב יתחילו לרקוד באותה דקה בדיוק. לוי ודונדה סיפרו שבקרוב ייצא "הקרקס המכני" למסע מדן ועד אילת כדי לערוך מופעים לקהל הרחב. שאלה אחת, עם זאת, עדיין נותרה פתוחה.

תגידו, למה אתם לא משקיעים את כל האנרגיה הזאת בדברים קצת יותר חשובים?

נהרי: "יש משהו מאוד פשטני ויומרני באמירה 'למה אתם לא הולכים לעזור לילדים בשדרות'. זה לא שלא אכפת לנו, אבל אנחנו מבינים שהמצב הרבה יותר מורכב מזה. 'לתת לאנשים אוכל' אף פעם לא פתר שום בעיה, המהלכים צריכים להיות הרבה יותר עמוקים".

לוי: "אני גם חושבת שזה יהיה מאוד מתנשא ללכת לאנשים במצוקה ולהגיד להם מה הם צריכים לעשות. דרך מה שאנחנו עושים אנחנו מראים להם שאפשר לקחת יוזמה בעצמך, ולעשות משהו לא צפוי עם החיים שלך. התובנה הזו שאנחנו יכולים להקנות חשובה בהרבה מכל דבר אחר שאנחנו יכולים לעשות. תביא את רעיון ה'מובייל קלאבינג' לשדרות, ותראה שהם ירקדו וייהנו, ביחד ובחינם. זה יעזור להם יותר מהכל".

איל: "כשאני רואה את מנקה הרחובות עובר לידנו ומחייך, כשאתה רואה אשה זקנה שבקושי הולכת מנסה לרקוד, אני מבין שאנחנו עושים משהו חשוב".

אז אני מבין שאתם ממשיכים בדרככם הקדושה עד הסוף.

נהרי: "אנחנו אפילו מתכוונים להרחיב את האירועים הרחק מתל אביב, לדרום ולצפון. אבל חשוב לזכור שבעולם שבו לוב של קדאפי היתה ראש הוועדה לזכויות אדם של האו"ם, וארנולד שוורצנגר הוא מושל קליפורניה, המהפכה הדבילית כבר ניצחה".