"זה כמו ג'ונגל כאן. אדם לאדם זאב"
בעיר שאלוהים שכח, נשמעות רק התפילות. "לא נולדנו גנבים, נולדנו נוצרים", מסבירה אחת הפליטות. אחרים לא חושבים שיש להם על מה להתנצל. להיפך, שיתנצלו בפניהם. "הביאו את כולנו למרכז הכנסים כדי שיוכלו למלא בגז ולפוצץ את כולם", מציע אחד. "הם רוצים לירות בנו כמו בכלבים", זועקת אחרת. ששה ימים לאחר שסופת ההוריקן היכתה בניו אורלינס, הפליטים מלקקים את פמעיהם ומנסים, בכל מחיר, להיאחז בחיים. תמונות מעיר של כאוס ורעב
מבעד לדממת ההריסות בניו אורלינס בוקע קולה של אשה אחת, צורחת לשמיים שכבר לא נענים לתפילה הדוממת. "אל תוביל אותנו לכדי פיתוי", היא זועקת בגרון ניחר, מתוך התפילה. "הצל אותנו מידי הרוע". אבל הפיתוי נמצא בכל מקום בעיר המעוותת הזו. וכך גם הרוע.
ימים ספורים לאחר שסופת ההוריקן "קתרינה" באה והלכה, המציאות אילצה את השוטרים להפוך לבוזזים. חברי כנופיות חטפו את ספינות צוותי הסיוע שהגיעו כדי לחלץ אותם. תינוקות ערומים יללו מרעב, בעוד גברים רבים התגלגו סביבם, שיכורים מאלכוהול גנוב. טיול בניו אורלינס שקול לטיול בגיהנום, בו ישנם רק רגעים דלים של חסד.
בצד עיי החרבות שפעם היו טיילת על גדות המיסיסיפי, הרוקח ג'ייסון דאב מסתכל על אלפי האנשים המתרוצצים במגרש החנייה של מרכז הכנסים, מחפשים אחר בקבוקי מים שהובלו באמצעות הסיוע האווירי. "אנחנו יצרנו את הפרנקנשטיין הזה", הוא אומר, מנענע בראשו. "זה רק מוכיח עד כמה החברה שבירה".
ברובע הצרפתי המפורסם, אזרחים חמושים מסתתרים מאחורי שערי ברזל מעוטרים, כאילו היו אסירים בכלא. על קירות הבתים שלטים היסטוריים מהתקופה הנפוליאנית. צמוד להם הוצבו שלטי אזהרה: "אתם תבזזו - אנחנו נירה".
כאשר המים החלו לעלות ולהציף את השכונות השחורות של ניו אורלינס, רבים הגיעו למסקנה המתבקשת, לפיה הסכרים נפרצו בכוונה תחילה, על-מנת להגן על העיר העתיקה ועל המלונות שבה. גבר שיכור מתהלך כעת ברחובות, מהמהם לעצמו "כן כן, הם תמיד מגנים על הרובע".
באין אוכל - ניזונים משמועות
הסופה הגדולה חלפה והשאירה אחריה חלל גדול בכל הנוגע למידע המסופק לתושבים. וכשאין מידע מהימן, וממילא הבטן מקרקרת מרעב - השמועות משתלטות על כל חלקה טובה. אין שמץ של אמת בדיווחים לפיהם כנופיות חמושות השתלטו על מרכז הכנסים. הדיווח על שני תינוקות שגרונותיהם שוספו בשנתם? שקר מוחלט. שקר נוסף הוא הדיווח על הילדה בת השבע שנאנסה ונרצחה בסופרדום.
לאחר כמה ימים ברחובות, עם מעט מאוד מים וכמעט ללא אוכל, האנשים בסביבת מרכז הכנסים נוטים להאמין שהסופה היתה לא יותר מאשר כלי לביצוע טיהור אתני. גבר שחור אחד אף סיפר כי לדעתו השלטונות רוצים לכנס את כל התושבים במרכז הכנסים, לא כדי לפנותם, אלא כדי שיוכלו להזרים גז ולפוצץ את כולם. "הם רוצים לשגע את כולנו, כדי שיוכלו לירות בנו כמו בכלבים", צעקה אשה אחרת.
שוטרים מכוונים רוביהם אל האנשים ומצווים עליהם להתרחק. בעיני התושבים, זו אלימות לשמה. אבל מבט מקרוב אל עיני השוטרים מגלה שהם באמת ובתמים מפחדים. השוטר קירק לה-ברנץ' מצטנף על גג המלון המוצף בו הוא שוהה במהלך שלושת הימים האחרונים. הוא בוהה בשמיים, שהופכים לתצוגה מרהיבה של נתזי יריות. "אנרכיה וכאוס", הוא אומר. "אנשים מיואשים". שוטרים מקומיים זנחו את תפקידם ברגע האמת. רבים מהם איבדו הכל, מלבד את חייהם, ועל החיים האלה הם לא מוכנים להמר. לא עבור העיר ההולכת לאבדון הזו.
קתרינה שדדה מבני האשם הרבה יותר מאשר את בתיהם. היא שדדה את כבודם. במדרכה עמוסה בילדים וזקנים, אשה אחת מפשילה את תחתוניה ומשתופפת לעבר שיח תלוש. אדם מבוגר שעובר במקום מכסה את עיניו. "תודה לך", היא צועקת. "אני בסך הכל עושה את מה שאני חייבת".
במרכז הכנסים, שם חונים אלפים בציפייה לאוטובוסים המפנים, הייאוש מזין עצמו כמו חיה רעבתנית. כאשר מסוקי המשמר הלאומי מגיעים עם סיוע, המלצר בוב וינייארד מצטרף לכמה מחבריו בניסיון לאפשר נחיתה חלקה. אבל ההמונים שצובאים עליהם הופכים את המשימה לבלתי אפשרית. ללא יכולת לנחות, החיילים משליכים מהמסוקים חבילות מים ומזון. המים הם מצרך חיוני כאן, אבל בשל הגובה הרב רבים מהבקבוקים מתנפצים על הקרקע והמים היקרים מתאדים על בשמש.
"היינו מקבלים את כל המטען של המסוק הזה אם רק הייתם מתרחקים", צועק וינייארד המיואש לעבר ההמונים. חברו, קרל דיוויס, לא מבין למה לא מסיעים את האוכל במשאיות ומחלקים אותן לכל דורש. הוא לא מתנחם בהשלכת המזון מהמסוק. מבחינתו, מדובר בתהליך מעליב ומשפיל. "מתייחסים אלינו כמו אל עניים בעולם השלישי", הוא מסנן. "זה לא היה אמור לקרות. זה לא קרה בעיראק וזה לא קרה בצונמי".
"לא נולדנו גנבים"
לא רחוק משם, ליד מה שפעם היתה חנות מכולת, מתהלכת קסנדרה רובינסון. בידיה היא אחוזת את אחייניתה, הבנלי, שחגגה את יום הולדתה הראשון יום לפני שהגיעה הסופה. הבנלי לא מבינה מה קורה סביבה. לא מורגלת לדיאטה החדשה, של מים ותפוחי אדמה מעוכים, היא מקיאה על דודתה.
לטענת רובינסון, אנשים מתנהגים כמו חיות בגלל שמתייחסים אליהם כמו אל כאלה. "לא נולדנו גנבים", היא אומרת בעוד שכניה מלקטים שרידי מזון מפח האשפה הסמוך. "לא נולדנו גנבים. נולדנו נוצרים".
בערבו של יום חמישי התנהלה תפילה בקצה מרכז הכנסים. עד מהרה היא התפשטה לכל עבר. "אנא אלוהים", התחננו הפליטים. "אנא, שלא יהיו עוד מהומות". עם או בלי קשר לתפילה, בבוקר שלמחרת, כאשר מישהו מופיע כשבידיו חלב טרי וקר, המבוגרים הבריאים נסוגים לאחור. הפעם הילדים והזקנים הם אלה שזוכים ללגום מהנוזל הלבן.
בצדה השני של העיר, חבורות של אנשים התקבצו יחדיו, יוצרים קנים של חברה אנושית בתוך הכאוס הגדול. כך למשל עובדי מלון לה-רישלייה שברובע הצרפתי. בעלי המלון עזבו את המקום יומיים לאחר הסופה, משאירים מאחור את הטבחים, החדרניות והמאבטחים. ימים לאחר מכן, ואיכשהו מצליחים אנשי הצוות להמשיך להגיש אוכל חם. "זה ג'ונגל כאן. אדם לאדם זאב", אמר המאבטח גלן קינג. "כשאתה רואה את השוטרים מתנהגים בדיוק כמו הבוזזים, אין לך ברירה. אתה יודע שאתה חייב לדאוג לעצמך".
לפנייה לכתב/ת 
