העולם, קצת אחר כך

ליאון אברמוביץ´ - 1920

• "המשבר שלנו הוא משבר של עם מחוסר כשרון לחיות כראוי" (יוסף חיים ברנר)
  

בימים החלוציים של שנת 1920, בשעה שהיה הולך ונסלל הכביש שבין טבריה לצמח, נראתה פוסעת מאחורי הפועלים דמותו הטרגית של ליאון אברמוביץ´, ספק עיתונאי ספק מהגר חדש, והיא משרבטת רשמים מן הארץ העולה כפורחת.

הפועלים הרעישו בפטישיהם - יש ששרו, יש שטמנו את ראשם בעבודה. ליאון אברמוביץ´, בחליפת תכלת, כרה את אוזנו לכל המתרחש וניסה להציל מן ההמולה דבר מה ראוי לעיתונו. לעתים קרב אל הפועלים, לחלוק עמם במי השתייה, ולעתים שמר עצמו במרחק מן ההמון. לא פעם, בצהרי היום, היה קורס לשבת על אבן בצד הדרך, מניח למפעל הציוני להתקדם בלעדיו. אז היו עיגולי עיניו נתלים באופק הארץ ומחשבות באות לבקרו.

מזה שנתיים ימים מצא עצמו חי בארץ ישראל, וחייו מושהים, כלומר, לא מתברר אם כבר היגר אל ארץ יפה זו, או ראשית הנו עיתונאי, שליח, המביא אל קוראי עיתונו מביכורי הארץ, לרגשם, כאילו זרי פרחים הוא מפקיד בדואר מדי שבוע ולא פְרַגמנטים של נייר.

לפני הגברות הענוגות במלון פלומין ביפו היה פורש את הרהוריו ופקפוקיו, ומסיח באוזניהן על קשיי העיתונות בארץ זו, וסוחט

גם מהן הרהור או אנחה. לפני עצמו, בחדרו, היה בוחן את הרהוריו ופקפוקיו כדרך שבוחן אדם את גופו מול מראה. הלוא שלח אותו עורך עיתונו, קלמיץ´ הארור, כבר לפני שנתיים, והבטיח מימון נאה. אך מאז - תהפוכות. בתקופתו הראשונה כאן היטיב לעשות למען הציונות, וקלמיץ´ היה שולח איגרות שבח. ואף על פי שסיגל לעצמו אברמוביץ´ מנהג של זלזול בשבחים, כדרך העיתונאי האירופי, בכל זאת שמר את האיגרות לעיון ולעלעול נוספים, ולא פעם שימשוהו כידידות נאמנות. פה עצה, שם אבן חן של אבחנה. בפשטות, אוצר רב תועלת. בהולכו בדרכים, בחום הכבישים, היה פוסע ובכיס חליפתו תחובים מכתביו של קלמיץ´, כוורד שג´נטלמן מצמיד לדש. ברגעי יגע, כדי להתרחק מעט מזיעת החלוצים הנודפת עד ההרים שסביב, היה מרחיק מתוך הכיס מכתב לדוגמה, וקורא בו, מתרחק מהלמות הפטישים, ורעש החוצבים, וטרטור בלתי נסבל זה של גריסת אבנים.

יקירי היקר.

כמובן, אָרטיקָאל שלך בעניין הכבישים - מושלם. אך אנא, הסבר, לשם מה בכלל כביש לצמח? אם אפשר, הפנה הכביש לירושלים. מה יתרגשו קוראינו הציוניים מכביש ההולך ונסלל בואכה צמח? ירושלים, אישי היקר, ירושלים! אנא, כפי שאומרים, פרנס את האש בעצים, לא בשבבים. בקיצור, הפנה הארטיקאל לירושלים, ואם אין החלוצים פונים עמך, תיפח רוחם, לֵך בדרכך והצלח.

ממתין לתיקוניך הקלים, ובקרוב יובל הארטיקאל אל הדפוס ושכר הסופרים יובל אליך.

ידידך,

הרמן קלמיץ´.

שכר הסופרים, כלומר, פרנסה, אכן התהפך משוליים לעיקר. למן הימים הראשונים, ממש מן הראשית, רק אם התקצף ליאון אברמוביץ´ ודחף לשק הדואר מכתב תובעני, שב משהו מקלמיץ´ - מעה או מכתבון או הלל. והנה, גם המעט הזה שָש להתפוגג. הרי עוד בשעה שעבדו יחדיו, שולחן לצד שולחן, הסתייג אברמוביץ´ הסתייגות גמורה מקלמיץ´. אך כאן אין בררה, חובה להמתין למכתביו. הוא נותן המשכורת. כאשר אחז קלמיץ´ בכתפו ערב אחד ואמר, "אותך נשלח לארץ ישראל," התלקח ליאון באהבה לקלמיץ´, וזה, השועל, הבטיח הרים וגבעות. אמר לאברמוביץ´, "אם תצטרך שם משהו, רק כתוב." אבל מאז הגיע לארץ ישראל - כאילו לא נאמר דבר מעולם. ואברמוביץ´ מכתת רגליו, עובר במושבות ובקיבוצים ובקבוצות, סוקר את חיי המעש וחיי הרוח וכיווני ההגות. גם התנסה בצחקוק בקצת עבודת מעדר, וניסה מסיק, וניסה קטיף, עד שכמעט נשברו אצבעותיו, והעיקר בעיניו הכוונה, לדעת מהו יגע יהודי.

לכל עמֵל שהוא פוגש אומר אברמוביץ´, "עיתונאי אני, יהודי קט-כנפיים, המבקש לדעת על המתרחש בארץ ישראל." דבריו מוצאים חן בעיני העמלים, והם מתפנים אליו, ומספרים לו מסיפורי הארץ, וגם מבקשים לדעת מה נשמע באירופה, היפה והשלגית. אברמוביץ´ מפנה את השיחה אל השדות והכרמים והשמירה והיבול, והם - בראשם נתקעות כיכרות שהכירו, ונתקעים פסלי ארד של פרשים, וקשה להזיזם מגעגועיהם. יש המרצינים מבט - קשים החיים כאן - ואברמוביץ´ מעודד, יחד נתגבר. ויש החוקרים בעניין אברמוביץ´ עצמו, האם הצטרף ליהודים יושבי הארץ, או שמא הנו רק שליח לעת קצרה? ואברמוביץ´ מסביר להם שזו בדיוק הדילמה, לו עצמו טרם התבררו הדברים. וביפו, במלונו, בחדר הדל, הוא שוקד להתקין מאמרים, למען הקוראים הנכספים לדבש הארץ, ולקלמיץ´ הוא מריץ גם מכתבים גם מברקים, שְלַח הכסף! הרי לא טוב לו לאדם להיות שוכן ארץ ישראל וכסף איִן.

כך הבהיר גם לגברות בבית המלון פלומין, האוהבות להאזין לו, ונטייתו להישאר בארץ מתחזקת בשעות שהוא שוהה עמן, לוגם במחיצתן תה בהיר בחדר ההסבה. הגברות מסכימות - ארץ ישראל יפה, אך גם בה דרוש כסף לאדם. לעתים מרגיש אברמוביץ´ שגם בתוכו מתפרץ הייאוש שהוא פוגש אצל המתיישבים בשממות. בכל יום הוא נאלץ לבדוק: האם הגיע משהו מקלמיץ´, ולו משפט קטון? ערב אחד אפילו התנסה במריבה עם בעל המלון, פלומין, האשימו כאילו הוא מסתיר את מכתביו של קלמיץ´ בשל חובות הכסף וכמעט זרע בפניו מהלומה.

בימיו הראשונים כאן לא היה מעלה על דעתו לנהוג כך, אך עסיס הפרא של ארץ זו כבר חדר לנימוסיו, ואין פלא, בעת רִתחה

גם אגרוף ישמש את האדם. אותו ערב הסתלק אברמוביץ´ הלום התרגשות לחדרו, ושם, יושב על מיטתו, בחן בעיון את אגרופיו, כאילו בהם ימצא פירוש לאירוע, ומצא עצמו מאשים את פלומין, ואת קלמיץ´, וגם את החום כאן, בארץ ישראל, המעביר אדם על דעתו גם אם ישב בצל גפנו. ובכלל, איך נותנים לאדם חדר שאינו מול הים, וחלונו זעיר, ובשעות הערב עומד בו האוויר ותוחב עצמו לתוך הגרון? וקלמיץ´, לשם מה לו קלמיץ´? שכר סופרים אינו שולח, ועצותיו כבולי עץ. הנה, אמר קלמיץ´, לך, דבר עם גדול סופרינו הארצישראליים, יוסף חיים ברנר, הרי מלמד הוא עברית בגדוד העבודה, וגם בתל אביב וביפו תוכל למוצאו. לך, שמע את תוכחתו האכזרית על מפעלנו הציוני והוצא מעט דבש מסלע.

נרקמה הפגישה, נפגשו השניים, ברנר ואברמוביץ´, אך עצתו של קלמיץ´ עצת אחיתופל, ולא דבש צץ מן הסלע, אלא פגישה קשה, אמירות עוינות, לא מובנות כלל ועיקר. דברים עייפים ומרים, אי אפשר להרכיב מהם מאמר.

אבל כעבור ימים אחדים קרא אברמוביץ´ טור שפירסם יוסף חיים ברנר בעיתון הפועלים:

עניין שכזה.

מה נטפל הסופר לאיכרינו? הרי שוטט אברמוביץ´ ביישובים, וראה איכרים מיובלי ידיים ההופכים שדות קוץ לשדמות חיטה, וביצות לתלמים, וחרולים לתאנים. מדוע איכרים במרכאות כפולות? הרי ראה גם ראה אברמוביץ´ את הקושי והסבל שעומדים בו המתיישבים, ראה מוכי חולי ושבורי רוח. ראה את אלה החיים בעקלתון פסגות ונאחזים במדרונות ומיישבים כל קרקע, העיקר לבנות את ארצנו. ומה טעם מצא ברנר לייסר אותם במילותיו? אבל דבריו של ברנר מלווים אותו כשד. מרכאות כפולות הוא מתחיל לראות בכל מקום בארץ ישראל - אצל "המנהיגים הלאומיים", המזלזלים בכל הקדוש, ו"הפקידים הבכירים", הלומדים שחיתות מהאומות המופקרות ביותר, ו"ההוגים" ו"העמלים". הכול מרכאות. אמנם אין הוא מערב את מחשבותיו החדשות במאמריו, אך לעתים כותבת היד שיר הלל למנהיג, והלב מהרהר "מנהיג"...

ביום שניים במאי תרפ"א נפל דבר: נרצח הסופר יוסף חיים ברנר. וליאון חושב לחבר מאמר דגול לזכר האיש, אבל העט אינו מתמקם, כלומר, שטה היד על הדף ומאחזים אינה מוצאת. אין חשק לארטיקאל.

לעת ערב מצטופפים בסוכנות הדואר רֵעים למקצוע, עיתונאים, מתגודדים כולם לשלוח מאמרים על הרצח הנורא, כיצד התנפלו הערבים, וכיצד מיאנו השוטרים הבריטים לעזור, והרי יש גופה אחת, של יוסף לואידור הצעיר, שאין מוצאים. מסתורין. והם מתחרים זה בזה בדיווחיהם, ועטם קל, ואברמוביץ´ מתקצף, מה להם ולברנר? יש בו רצון לאחוז בדפיהם, לקרוע, לתלוש, אך את צערו הוא מסתיר במעילו, נאנח, ולפתע, בכבדות כה עזה, הוא מרגיש זר, זר גמור לכול. איך, איך הגיע עד כה? ולשם מה בכלל שלחו אותו לכאן?

יוצא אברמוביץ´ מסוכנות הדואר ובקושי מוצא את נשימתו. הוא מביט ברחוב, ביתושים הרוחשים סביב מנורה אחת עכורה, ולפני עצמו הוא תוהה, אולי בפשטות נשכח כאן, כרובינזון קרוזו בשעתו?

בחדרו במלון הוא מסתגר, להתקין מאמר, וכאילו עטפה את נפשו נפש חדשה, סוחף אותו רצון נחוש לכתוב על דברים שהורחקו מהם המרכאות הכפולות. דברים כפי שהם. בשק הדואר הוא מפקיד תיאורים על רפיון הנפשות, וצער הלב, ודרכם המתנפצת של רבים, והעט מתעקש להחמיר בביקורת מלאכתם של העסקנים ומנהיגי הציבורים. פה אדון אידיאליסט סרח מעט בענייני ממון, שם השוחד מפיח חיים בעסקים. הארץ מתקלקלת, והתמימים שבה אובדים, והרשעים נואמים. מדי יום הוא משלים מאמר או שניים, ואץ אל הדואר, לשלח שם את האמת.

יום אחד - מכתב מקלמיץ´.

*

יקירי היקר.

אנא, אל תשלח עוד ועוד טראגדיות על מי מהחלוצים ששלח יד בנפשו מפאת הקשיים. סוף דבר אתה מפיל רוח קוראינו, ומחליש עד אין קץ הציונות כולה, וחס וחלילה ממוטט עיתוננו. הרפה, יקירי, הרפה. שלח לנו טראגדיות כלליות, שמעניינות מאוד הקורא המשכיל, ואינן מפילות רוחו. אולי, דרך דוגמא, פרצה מגיפה קשה בין הערביאים ביפו, וחשש יש ביישוב, פן תפרוץ המחלה ותנגוף במחננו? או אולי התעוררו עוד מחלוקות קשות בין מחנות המתיישבים, אידיאולוגיה של חלוצים וכיוצא באלה? פָרֵט דברי המחנות, ואל תחסוך מאיתנו השעה הקשה. הרי בייסורים נקנית הארץ, ולייסורים אנו ממתינים.

בידידות אחים, הרמן קלמיץ´.