תוכנית ההנתקות של שבט טראבין מעומר

יש רק דבר אחד מדכא יותר מסיור בסימטאות ג'בליה או דיר-אל-בלח: סיור בין סמטאות שבט טראבין אל-סאנע שליד יישוב הווילות עומר בנגב. קשה להאמין שבמדינת ישראל 2005 אנשים עוד חיים בתנאים כאלה: גיבוב של פחונים מחלידים לצד מאהלים שחורים מאובקים, שסמטאות עפר מחוררות בשלוליות ביוב ירוקות מפרידות ביניהן, ומעל הכל מרחפים תמיד ענני זבובים.

כל העוני והעזובה האלה שוכנים פחות מ-50 מטרים מהווילות המפוארות של תושבי עומר, פאר היצירה והגחמות של מיטב אדריכלי הנגב. הררי מאמרים נכתבו במרוצת 44 השנים האחרונות על הניגוד המקומם והמשווע בין העוני של אנשי שבט טראבין לבין העושר והנוחות של תושבי עומר.

אבל בשבועות האחרונים נפל דבר: בה בעת שכוחותינו הרבים פלשו ליישובי גוש קטיף ופינו אותם בהמון נחישות ורגישות, החלה גם ההתנתקות של תושבי טראבין מעומר. בתום מו", שנמשך כמעט תשע שנים, נחתם לא מכבר הסכם שאיפשר את המעבר ההיסטורי של בני שבט טראבין אל היישוב החדש שלהם מצפון לבאר שבע ומדרום לעיר הבדואית רהט. דחפור אדום ענקי עובר עתה בין הפחונים, הצריפונים ובתי האבן המטים לנפול של שבט טראבין ומחריב אותם בזה אחר זה. עד כה נהרסו כבר 40 מבנים.

מי שחותם על ההסכם על כל נספחיו והורס את המבנה הארעי שבו התגורר רשאי להגיע למנהלת הבדואים, לקבל מגרש ביישוב החדש פלוס פיצויים, ולעבור אליו עם מיטלטליו. סכום הפיצויים לכל משפחה נשמר בסוד. ככל הידוע, משפחה צעירה בת חמש נפשות קיבלה 180 אלף שקל, מענק הסתגלות ראשוני של 25 אלף שקל ומגרש מפותח המשתרע על-פני דונם, שעליו היא אמורה לבנות את ביתה. משפחות מרובות ילדים קיבלו, ככל הנראה, יותר. הרווקים קיבלו פיצוי נמוך יחסית.

הבית החדש של השייח'

לא כולם מאושרים מסכומי הפיצוי שקיבלו. אחדים טענו שאי אפשר לבנות וילה ב-180 אלף שקל וכי הם יצטרכו, לראשונה בחייהם, לקחת משכנתה, שכדי להחזירה יצטרכו לעבוד, ועבודה הרי אין. אבל ראשי השבט, מוסא וחליל אל-סאנע, מבטיחים כי לפחות 240 מתוך 260 המשפחות של השבט הקטן (כ-1,500 נפשות) חתמו על ההסכם ונמצאים בתהליך של מעבר, שיסתיים לכל המאוחר בעוד כחודשיים.

אם על סכום הפיצויים אין תמימות דעים בקרב אנשי טראבין, וחלקם היו רוצים להגדיל אותו משמעותית, הרי לגבי עצם העזיבה של המתחם הישן והמעבר ליישוב החדש אין כמעט ויכוח: כולם מעדיפים להסתלק מהמזבלה הענקית שבתוכה התגוררו. די לראות את כמות העכברושים שנמלטת מתחת לכל כף של טרקטור שחופר במקום כדי להבין מדוע.

ביישוב החדש (אגב, במפות של מינהל מקרקעי ישראל הוא נקרא בשם הפיוטי כל-כך נחל משמר) החגיגה בעיצומה: כלי רכב נכנסים ויוצאים, הלמות פטישים עולה מרחבי השטח. רמת התשתיות לא מביישת את מיטב היישובים החדשים בארץ: כבישים רחבי ידיים; כיכרות בצמתים מרומזרים; כל התשתיות של

החשמל, הביוב, הטלפונים, המים והאינטרנט הן תת קרקעיות. ביישובים יהודיים רבים בנגב היו שמחים לבית ספר חדש ומשוכלל כמו זה שנחנך עתה בטראבין החדשה.

בראש אחת הגבעות, בתוך השג (מקום מפגש בדואי מסורתי) שהקים ליד ביתו החדש, פגשנו את השייח' חליל אל-סאנע, מראשי השבט ומאדריכלי הסכם המעבר למקום החדש. אל-סאנע מקדם את פניו של "השכן שלי", פיני בדש, ראש מועצת עומר, בחיבוקים ונשיקות. מי שמכיר את ההיסטוריה של שני האישים הללו יודע להעריך את המעמד. הוא מושיב את בדש, מציע לו קפה וכיבוד, ומציג בגאווה את הבית שבקרוב תסתיים בנייתו, בית אבן גדול מידות בן שתי קומות עם מרפסת שתאפשר תצפית על כל המרחב. הבריזה במקום נהדרת. ילדיו הקטנים של השייח' חליל מתרוצצים בשמחה במרחבים החדשים והגדולים שנפרשו לפתע בפניהם.

"שמה חיינו באמת בזבל", אומר אל-סאנע. "לא רצינו לחיות ככה, אבל מה, לא הסכמנו שידרכו על הכבוד שלנו. אנחנו קבענו לאן נעבור לגור. אנחנו נלחמנו על הפיצויים שלנו, שנקבל מה שמגיע לנו ולא מה שרצו לתת לנו בהתחלה. 44 שנה חיינו שם ליד הווילות של עומר. לא היה לנו כלום נגד התושבים של עומר, הם אנשים טובים, אבל היו לנו בעיות עם המדיניות של הממשלה, שהתייחסה אלינו כאל סוג ג'. אתם ראיתם באיזה תנאים חיינו שם. איזה סיכוי היה לילדים שלנו לצאת מורים טובים, או אנשים עם השכלה? אני מאמין שבעוד עשר שנים תבואו לבקר ותראו בית ספר טוב עם מורים טובים, והילדים שלנו ייצאו יותר משכילים ומוצלחים מכל המגזר הבדואי כולו".

גניבות ובקבוקי תבערה

קצת היסטוריה: בשנות השישים החליטה המדינה לסלק את השבט מהשטחים שבהם התגורר באזור ירוק בין אורים לאופקים. המשפחה, שהיתה אז קטנה יחסית, הועברה בלילה אחד, לפני 44 שנה, מאזור אורים אל שטח הסמוך לכפר חקלאי קטן בשם עומר, לא הרחק מבאר שבע.

השנים שחלפו היטיבו עם עומר, שהפכה למועצה מקומית איכותית עם בתים צמודי קרקע וגינות ירוקות. בשבט טראבין הסמוך, שם חיו באוהלים בלי חשמל, מים או תשתיות בסיסיות מינימליות, המצב הלך והידרדר: עוני, פשע ועזובה לצד ילודה בקצב מרשים, שרק הגבירה את הצפיפות, התסכול והמרירות. החיים על הגדר של עומר הירוקה, שממוקמת אי שם בצמרת היישובים היוקרתיים בארץ, היו בלתי נסבלים, והעימות הפך בלתי נמנע. עד מהרה הבינו תושבי עומר את המשמעות של חיים לצד שכן עני. גניבות כלי רכב, פריצות לבתים ונטילת רכוש מכל הבא ליד הפכו לחלק משגרת החיים של תושבי עומר.

הפיצוץ הפך בלתי נמנע כאשר עומר גדלה והתרחבה. היא פנתה לכיוון היחיד האפשרי, השטח של שבט טראבין. בני השבט לא אהבו את הרעיון, בלשון המעטה. 95' היתה שנת הבלגן הגדול. קבלני החשמל שבאו לעבודה מצאו טרקטורים שרופים. גדר שהוקמה בין שכונת הווילות החדשה לטראבין נחתכה עוד באותו לילה. שומרים שנשכרו לאבטח כלי עבודה וציוד יקר הוברחו באיומי נשק.

מול אנשי טראבין מרי הנפש ניצב ראש המועצה הצעיר פיני בדש, אז ח"כ בסיעת צומת של רפול. הוא לא חשש לתקוף את בני השבט, ואלה לא נשארו חייבים. מכוניתו הוצתה ובקבוק תבערה הושלך לעבר ביתו. המשטרה נאלצה להציב שמירה על בדש. באחד העימותים הגדולים התנפלו אנשי טראבין על שוטרים, שהגיעו למקום בהסוואה של מודדים של מינהל מקרקעי ישראל, וניסו לדרוס אותם במכוניותיהם. כוחות ענק של מג"ב ומשטרה הובאו למקום, ובקרב הגדול שפרץ נפצעו מאות, מרביתם בני השבט וחלקם שוטרים ואנשי מג"ב.

לילה אחד, בשלהי שנת 96', החליט בדש לשים בעצמו קץ לסיכסוך. הוא הלך בגפו לשג המפגש של ראשי השבט, דבר שנחשב אז כמעט למעשה התאבדות, והטיח בבני השבט דברים קשים. הם לא נשארו חייבים, אבל למחרת כבר נקבע מפגש סולחה גדול. מאותו רגע החלו הדיונים, שנמשכו כמעט שמונה שנים, על פתרון הקבע של טראבין.

בדש: "הם הבינו שהפתרון הטוב לנו הוא גם זה שטוב להם. בהתחלה היו כמה שמאלנים ויפי נפש מתוכנו שהציעו שהם יקימו שכונה חדשה וייכללו בתוך עומר, הצעה שהיתה הופכת לבכייה לדורות בגלל ההבדלים התהומיים מבחינה מנטלית, כלכלית, חברתית, תרבותית ומכל בחינה אחרת. הם הבינו שהם צריכים שטח פרטי לעצמם, כי הם לא כל-כך מסתדרים עם שבטים בדואיים אחרים, וזה בדיוק מה שאנחנו רצינו. הוויכוחים היו על ההיכן ועל כמה. זה לקח, אומנם, הרבה זמן, אבל אני שמח שהגענו בסופו של דבר להסכמות".

המורדים של טראבין

אחד מהשמאלנים שעליהם קבל פיני בדש הוא פרופסור זאב צחור, תושב עומר ונשיא מכללת ספיר. במאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות" השווה צחור בין מפוני גוש קטיף למפוני טראבין וקבל על ההתעלמות הכמעט מוחלטת של כלי התקשורת מההתנתקות של שבט טראבין מעומר. המאמר עורר תגובות חריפות בעומר. אחד התושבים, פרופסור יצחק פלסנר, טען בזעם, כי בשונה ממפוני גוש קטיף, "כנופיית טראבין עסקה מבוקר ועד ערב בגניבות ופריצות לבתינו. הם

לא גורשו בכוח מבתיהם, אלא עזבו מרצונם הטוב ותמורת פיצויים הוגנים, ואלמלא הסכימו לא היו עוזבים".

גם חליל אל-סאנע לא מבין את פשר ההשוואה לגוש קטיף ואת הדיבורים על כך שתושבי עומר סילקו אותם מסיבות נדל"ניות: "נכון שזה טוב לתושבי עומר, אבל זה קודם כל טוב לנו. נכון שגרנו שם 44 שנה, אבל אם כבר להתגעגע למשהו ולהתחבר למשהו זה לאדמות שלקחו מאיתנו באזור אופקים אז. למה אני אתגעגע בטראבין הישנה, לצריפי פח? לזבל וללכלוך? אני בן אדם. אני רוצה בית נורמלי, מים זורמים, חשמל, טלוויזיה, אינטרנט.

"עיכבנו בחודשיים את הכניסה ליישוב כי רצו לתת לנו חיבור אינטרנט אלחוטי במקום קווי. אמרתי לאנשי המנהלת: 'וואלה, לילד שלי יהיה אינטרנט כמו לילד שלכם, ואם בשביל זה נצטרך לשבת עוד שנתיים בזבל של עומר, נישאר'. תודה לאל לא היה צריך. אתה יודע כמה בדואים משבטים אחרים ביקשו להתקבל אצלנו? זה לא רמת התשתיות של רהט או של תל שבע, שאין להם מדרכות והביוב שלהם זורם לוואדי. פה זה ליגה לאומית. אז על מה אני אצטער?"

אבל צחור עדיין סבור שנעשה לשבט עוול. לטענתו, חישוב הפיצויים לבני טראבין אינו הוגן: "מדובר באנשים שהובאו לעומר על-ידי הממשלה. הם משאירים מאחור כ-700 דונם, שיימכרו בכ-80 אלף דולר למגרש בן כחצי דונם. חצי מהסכום הולך לפיתוח, אבל חצי מזה הולך למינהל מקרקעי ישראל. מדוע שלא יוחזר למי שמפנה את הקרקע, כלומר לבני טראבין?"

פלג קטן בשבט הטראבין, שבראשו עומד עודה אל-סאנע, מורה לשעבר, הודיע במנשר לתושבי עומר כי הוא מתנגד להסכם המעבר ולא יעבור "גם אם הדחפורים של בדש ידרסו אותנו". בדש אומר, כי הוא מאמין שבסופו של דבר תתבצע סולחה בין רוב השבט לבין פלג המורים, וכולם יעברו יחד לנחל משמר. בינתיים, הוא אומר בסיפוק, מחירי המגרשים בעומר כבר נוסקים מעלה.