הכל מותר בשם "המלחמה בטרור"
שבועות ספורים לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, העביר הקונגרס האמריקני המבוהל את "חוק הפטריוטיות". האומה שנוסדה על עקרונות החופש והשוויון הוכפפה לשיטות חקירה ואיסוף מודיעין, אותן הכירו רק המרים שבאויביה. מאז - בשם עיקרון המלחמה בטרור - מקדשות ממשלות רבות בעולם את צווי החיפוש על פני זכויות האדם הבסיסיות ביותר. 4 שנים אחרי - כתבה ראשונה בסדרה
תארו לעצמכם את התמונה הבאה: אתם יושבים בבית, מול המחשב, וקוראים כתבה על מחבל שנתפס בדרכו לפיגוע. אתם מחליטים לכתוב תגובה: "פיגועים צריך לגנות אבל אפשר להבין למה שנים של כיבוש ועוני דחפו אותו למעשה". כעבור כמה רגעים נשמעת דפיקה בדלת. מיד כשאתם פותחים פורצת פנימה חבורת אנשים חמושים. הם מחרימים את המחשב ולוקחים אתכם לחקירה. המומים, אתם מבקשים לדעת מה הסיבה ומקבלים תשובה לאקונית בטון תקיף: "אתם חשודים בתמיכה בארגון טרור".
נשמע דמיוני? התסריט הזה אפשרי לחלוטין בארצות-הברית של אחרי ה-11 בספטמבר. שישה שבועות לאחר מתקפת הטרור העביר הקונגרס המבוהל את "חוק הפטריוטיות", והאומה שנוסדה על עקרונות החופש והשוויון מצאה עצמה עומדת - בשם עקרון המלחמה בטרור שאיש לא ידע אז מה פירושו - נוכח אחד החוקים הדרקוניים ביותר שידעה מעודה.
התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, אותו מדקלם כל ילד, מבטיח את חופש הדת, הדיבור, ההתאגדות והעיתונות - זכויות האדם הבסיסיות שהן אבן היסוד של החיים באמריקה. אבל מאז עבר "חוק הפטריוטיות", יכולים סוכני ה-FBI להפר תיקון זה באין מפריע כמעט על-ידי חקירת אזרחים אמריקנים שכל פשעם היה הבעת דעה. הסוכנים אף רשאים לאלץ את הנחקרים לשמור בסוד את דבר חקירתם, למרות שאין כל סיבה של ממש לסודיות.
לכל אדם יש זכות לפרטיות בביתו, כך קובע התיקון הרביעי לחוקה, שמגן על האזרחים האמריקנים מפני חיפושים בבתיהם והחרמת חפציהם. אבל "חוק הפטריוטיות" קובע אחרת. הוא מתיר לסוכנים לערוך חיפוש פלילי בבתי האזרחים מבלי שבוצע שום פשע, ולהחרים את חפציהם האישיים. גם את התיקון החמישי לחוקה, בו נכתב כי אין לשלול מאדם את חייו או את חירותו ללא הליך משפטי, מבטל החוק כמעט לחלוטין. הוא מאפשר לעצור חשודים בהשתייכות לארגוני טרור לתקופות ארוכות, וללא משפט - ועל כך יעידו מאות העצורים במתקן המעצר שבמפרץ גוואנטאנמו בקובה.
כבר בשנת 2002 התריע "אמנסטי אינטרנשיונל" מפני הפרת זכויות האדם הגורפת לאחר ה-11 בספטמבר. הפרה זו, טענו אנשי הארגון, מקורה לא רק בחוקים עצמם, אלא בהלך הרוח הרווח בקרב ראשי ופקידי הממשל.
הלך הרוח הזה התגלה במלוא כיעורו בפרשיית ההתעללות בעצירים בכלא אבו גרייב בעיראק. חקירת האירועים - שטרם הסתיימה - גילתה שהמעשים שבוצעו מאחורי החומות הגבוהות של הכלא הידוע לשמצה היו שיטות חקירה שזכו לאישור ותמיכה בדרגים הגבוהים ביותר של משרד ההגנה. השגת המידע המודיעיני בכל דרך הפכה לראשונה במעלה, וקידשה את כל האמצעים כמעט.
חשודים נחטפים ומועלים למטוס
ה-11 בספטמבר הוביל את ארצות-הברית לאפגניסטן, במבצע מתמשך שהניב תוצאות חלקיות, אך נהנה בינתיים מלגיטימיות מסוימת בעיני הציבור. בהמשך הובילה המלחמה בטרור את אמריקה לעיראק, מהלך שהוויכוחים על היתרונות שבו מתקשים לעמוד בפני מחיר הדמים הכבד שגבה. אבל לא רק מבצעים צבאיים רחבים ביצעה ארצות-הברית בשם המאבק בטרור. גם חטיפות של חשודים מלב בירות אירופיות, הטסתם למדינות המוצא שלהם וחקירתם שם היא נוהג שתפס אחיזה וזכה ללגיטימיות מהסמכות האמריקנית העלויונה - שר המשפטים גונזלס.
מזכ"לית "אמנסטי", איירין חאן, כתבה בהקדמה לדו"ח בשנת 2002 כי "בעוד 'המלחמה בטרור' שולטת במהדורות החדשות, ממשלות סימנו את זכויות האדם כמכשול לביטחון ואת פעילי זכויות האדם כרומנטיקנים במקרה הטוב - וכמגני הטרוריסטים במקרה הרע".
לא בכדי כותבת חאן על "ממשלות" ולא רק על הממשל האמריקני. מדינות רבות "תפסו טרמפ" על בהלת הטרור העולמית והקשיחו את פעילותן נגד ארגונים פוליטיים ודתיים שונים בשם "המלחמה בטרור". אוסטרליה ואיטליה הן רק אחדות מהמדינות שהקשיחו את מדיניות ההגירה לשטחן "בשם הטרור", ובמדינות אירופאיות נוספות חוקקו חוקים נוקשים ל"מלחמה בטרור", בדמות החוק האמריקני.
אחת הדוגמאות הבולטות לשינוי בתפיסה היא בריטניה, שם חוקקה הממשלה חוק המתיר לעצור חשודים ללא משפט לתקופה ארוכה, לבצע חיפושים ופשיטות וכן לגרש תושבים זרים מבלי להציג נגדם כתב אישום או לערוך להם משפט. לאחרונה, בעקבות פיגועי הטרור ביולי, עודכן החוק וכעת מוסמך שר הפנים לגרש כל מי שמטיף לאלימות או מביע תמיכה או הזדהות עם פיגועי טרור. אגב, המגורשים הם על-פי רוב לא שוויצרים או שבדים, אלא תושבים ממוצא ערבי.
ככלל, לא כדאי להיות מוסלמי במדינות המערב לאחר ה-11 בספטמבר. לבטח לא עכשיו, אחרי שחרף כל החוקים והמגבלות הצליחו אנשי אל-קאעידה (או שמא אחרים) לפגע במדריד ובלונדון. אתה שחום עור ויש לך שפם? את לובשת רעלה? רוב הסיכויים שכניסתכם לכל קניון ואולם קולנוע תעוכב, וכל נסיעה שלכם ברכבת התחתית תלווה במבטים חשדניים.
מה שנראה שגרתי לגמרי לקורא הישראלי כלל לא מקובל בכל מקום בעולם, ועדיין - אזרחים בעלי חזות ערבית נאלצים - לעתים קרובות הם ורק הם - לעבור בדיקות מחמירות בכל אשר יפנו. "אנשים נשפטים לא בגלל מה שעשו, אלא בגלל מי שהם", קבעה חאן. "הם מופלים בגלל שהם מוסלמים, או ערבים, או סתם נראים כאלה".
האח הגדול גולש
בדנמרק חוקקו בשנת 2002 חוקים המגדירים את האיסור להסית לטרור או לייעץ לפעילי טרור. לאחרונה הופעל חוק זה, כאשר תוך צמצום בוטה של חופש הביטוי הוחלט לעצור ולהגיש כתב אישום נגד אזרח המדינה, ממוצא מרוקני, לאחר שהצדיק את הרג האמריקנים בעיראק. באיטליה, ובקרוב באיחוד האירופי כולו, אושרו חוקים המאפשרים לפגוע בזכות לפרטיות ולצותת באינטרנט וברשתות הטלפון לחשודים בפעילות טרור. בנוסף, הוארך עד ליממה משך הזמן בו ניתן לעצור חשודים מבלי להאשימם, והתווספה האפשרות לחקור חשודים בלי נוכחותו של עורך דין.
חוקים אלה יושמו פעמים ספורות. רק השבוע גורשו מאיטליה שניים - איש דת מרוקני ואזרח טוניסאי "מכוח חוקי הטרור". ההסבר של הרשויות בשני המקרים היה שהם היו קשורים לפעילות של ארגון מוסלמי קיצוני ומסכנים את ביטחון הציבור.
"הצביעות של הממשלות", מוסיפה חאן, "הפכה לברורה יותר בשל רצונן ליצור בריתות במלחמה נגד הטרור. ממשלות שתקו נוכח הפרת זכויות אדם במדינות אותן החשיבו כשותפות במלחמה זו. הממשלות שהקימו קול זעקה נגד דיכוי הנשים של הטליבאן באפגניסטן, העלימו עין ממצוקת הנשים בסעודיה. אלה שגינו את הפרת זכויות האדם בעיראק של סדאם, לא אמרו מילה על אותן הפרות, שבוצעו על-ידי החיילים הרוסים בצ'צ'ניה".
בסופו של דבר, השאלה היא תמיד אחת - מי ייפגע? גם זכויות האדם של נרצחי ה-11 בספטמבר אבדו. הם הרי איבדו את הבסיסית שבכל הזכויות - הזכות לחיות. אך האם על-מנת למנוע הישנות פיגועים מעין אלה יש לשלול את זכויותיהם הבסיסיות של אזרחים חפים מפשע? האם באמת אין דרך אחרת לעצור את הטרור? על כל פנים, הימים שחלפו משנת 2001 ועד היום, וטמנו בחובם את פיגועי הטרור בטורקיה, מדריד ולונדון, הראו שגם הדרך הנוכחית, הדרקונית והמבוהלת, מתקשה לספק את הסחורה.
לפנייה לכתב/ת 
