גם תמי-מאמי התנתקה מעזה

רבים מהחיילים שעזבו הלילה (יום ב') את רצועת עזה לא הצטערו - הלחימה, הפחד, האבק, העייפות. מכולם נפטרו החיילים באיבחה אחת. אבל אם יהיה מוסד אחד ברצועה אליו יתגעגעו, הלא הוא "תמי-מאמי".

בשש השנים האחרונות ניהלה תמי מויאל את הפונדק הנייד שלה והאכילה את החיילים במאכלים מעשי-ידיה. שש שנים בהן למדו החיילים לאהוב כל כריך וכריך, כל פרוסת עגבניה או עלה של חסה. השבוע קיפלה תמי את האוהל שלה במחסום כיסופים, ולקחה עמה את הכסאות והשולחנות.  

(צילום: ירון ברנר)

סמוך לחצות הכינה לחייל מגדוד שריון את הסנדביץ' האחרון ואמרה: "עצוב לי. אני מרגישה שתוכנית ההתנתקות הזאת היא כמו תוכנית התנתקות ממני. כל כך הרבה חיילים שהכרתי כבר לא אראה יותר. הם יתפזרו למקומות אחרים. אבל אני לא מתכוונת לוותר. אני אהיה תמיד במקומות שבהם נמצאים החיילים, אמשיך לפנק אותם ולקרוא להם 'מאמי, כפרה, מותק'", היא מספרת עם לחלוחית בקצה העין.

באגטים ופיתות, מפעל חיים

כשהציעו לתמי מויאל (56) ממושב צוחר לפתוח מעין פונדק דרכים לחיילים במחסום כיסופים לפני שש שנים, לא האמינה מנהלת החשבונות המיושבת שיש סיכוי שתהפוך לאגדה של ממש. "25 שנה עבדתי בתור מנהלת חשבונות ומזכירה בכירה. כשהציעו לי את האפשרות הזאת, להיות עם החיילים ולפנק אותם, ידעתי שאני מסוגלת לעשות את זה כי יש לי את האופי הזה של נתינה ורגישות. אבל עליתי על כל הציפיות - גם של עצמי וגם של החיילים", סיפרה אמש, תוך שהי מוכרת בפעם האחרונה בגטים, נקניקיות ופיתה עם שניצל.

"יום אחד הגיע אליי אחד החיילים וביקש לאכול משהו. קראתי לו 'מאמי', והוא אמר לי 'את מאמי', ומאז אני 'תמי מאמי'. עם המון אהבה לחיילים, בכל מקום איתם. אני רואה בזה מפעל חיים", היא מספרת.

"תמי מאמי" מכירה אלפי חיילים בשמותיהם הפרטיים. היא יודעת מה כל אחד אוהב לאכול. אפילו ימי הולדת היא לא שוכחת, וכשמגיע אליה חייל שחוגג היא דואגת לפנק אותו בכל-טוב. חיילים אחרים, שמתגוררים הרחק מעזה וקיבלו "אפטר" מספרים על טוב ליבה של תמי, שאפשרה להם לקפוץ לביתה - מרחק דקות ספורות של נסיעה מכיסופים - להתקלח, להתרענן ולחזור לבסיס".

הלילות העצובים

בשבועות האחרונים, היא מודה, היא חשה עצבות. הכוחות מתקפלים מרצועת עזה והיא תאלץ לעבור למקום אחר. "אני מרגישה שהחיילים הם חלק מהגוף שלי ועכשיו, כשהם יוצאים מכאן, זה מרגיש כאילו תולשים לי חלק מהגוף. כבר כמה לילות שאני לא ישנה, לא יודעת מה יקרה. כמו התושבים בגוש קטיף שסבלו כשהוציאו אותם מהבית, ככה אני מרגישה עכשיו".

בעזה, כמו בעזה, גם "תמי-מאמי" עברה חוויות לא קלות. לא אחת שמעה את הדי הירי והפיצוצים ברצועה, והתכופפה כשהיה נדמה שהירי קרוב במיוחד. "היו לי גם מקרים שלא אשכח לעולם. כשחיילים שומרים את הטלפון שלי ומתקשרים לבקש שאכין להם אוכל כי הם יעברו לדקה ויקחו את הבאגט. יום אחד התקשר אליי חייל, ביקש שאני אכין לו את הסנדביץ' שהוא אוהב - אבל הוא לא הגיע. בדקתי בדרכים שלי איפה הוא, מה קרה איתו ואז הבנתי שהוא נהרג באחד הפיצוצים ולא יגיע יותר לאכול אצלי. במקרה אחר חייל אמר לי 'בוקר טוב תמי מאמי, אגיע לפה בצהריים', אבל לא חזר. הוא נהרג במנהרות".

תמי הייתה אתמול בין האזרחים הבודדים שנכחו בטקס הצבאי של אוגדת עזה. קצינים הזמינו אותה במיוחד לטקס, להיות שם עם החיילים. "המון לחצו לי ידיים, באו אליי ונישקו אותי. אמרו לי 'תמי-מאמי', את האור של החיילים. מה היינו עושים בלעדייך?'. היה חייל שניגש אליי ואמר לי שאפילו בבית לא קוראים לו בכל-כך הרבה שמות חיבה כמו אצלי".

גם המפקדים הבכירים בגזרה מכירים אותה היטב ואת מאכליה. השניצל שלה זכה מזמן לתואר השניצל הטוב ביותר ברצועת עזה. "אני לא מוכנה ללכת מהחיילים ואני תמיד אלך אחריהם. אם זה לכרם שלום או לאורים, בכל מקום בו יהיו חיילים - אליו אלך בעקבותיהם. אנסה לשמור עליהם, להיות איתם, ולפנק אותם כי מגיע להם".