אתרוג אחרי סוכות

הנסיגה מעזה הוכיחה כי פינוי התנחלויות הוא דבר מעשי מאוד כתקדים לגדה המערבית, הובילה לקרע ללא תקדים בליכוד, והעניקה לישראל פסק זמן של חסד בינלאומי. למרות ששרון מצהיר מעל כל במה כי אין לו שום כוונה להמשיך עכשיו במהלכים מדיניים, הוא נבנה מתדמית אי אמירת האמת הכרונית שלו: אנשים אומרים, "הוא אף פעם לא אמר אמת, ולמה שנאמין לו עכשיו כשהוא מבטיח לא לעשות כלום? אולי דווקא הוא יפתיע אותנו ויעשה שלום".  

הראיון שהעניק שרון ל"ניוזוויק" ול"וושינגטון פוסט", ערב צאתו לניו-יורק, מספר את הסיפור כולו: הוא המציא את שלב ה"קדם מפת דרכים" והוא יתעכב בו עד שהרשות הפלסטינית תהרוס את תשתית הטרור. לא עוד "שבעה ימי שקט" - בשקט אין לו די; מדובר במלחמת אחים של ממש, שבלעדיה לא יתחיל למלא את חלקו באותה מפה שהצהיבה מיושן. הוא מבטיח להמשיך בבנייה בגושי ההתנחלויות. כיצד תגיב ארצות-הברית, מקשה הכתבת הבכירה של ה"פוסט". "אינני חושב שהם יהיו מאושרים מדי, אך מדובר בגושי התיישבות, ואנו מוכרחים לבנות. אין לנו הסכם עם אמריקה בנושא, אבל השטחים הללו יהיו חלק מישראל". התחלתם כבר לבנות?, הוא נשאל, ועונה כמעט בזחיחות דעת: "אפילו עכשיו קיימת בנייה".

מה עוד צריך ראש הממשלה לומר כדי שנבין שהים הוא אותו ים ושרון הוא אותו שרון, אשר קרא - אפילו כשר חוץ - להתנחל על כל גבעה פנויה? האיש שנבהל לפני שנתיים מלחץ אמריקני גובר על רקע "מפת הדרכים", יוזמת ז'נבה והחקירות המשטרתיות נגדו, ואשר הקריב את עזה למען הישארות בגדה, מתכוון להפיק את מלוא התועלת הפנימית והבינלאומית מן הנסיגה מהרצועה. אבל הדבר האחרון שעולה בדעתו עכשיו הוא לנצל את תנופת הנסיגה כדי להתחיל במו"מ לשלום, או לפחות לממש את ה"מפה", או להמשיך בנסיגה חד-צדדית. הסתפקות בהבטחה עמומה, שבמסגרת הסדר הקבע "לא כל היישובים יישארו על מכונם", היא התחליף היחיד שלו למהלך מדיני כלשהו. הוא יכול להיות סמוך ובטוח שאבו-מאזן לא יילחם בחמאס, כיוון שהחמאס חזק ממנו, כרגע. ולכן הוא יכול ליהנות מ"חניה" ארוכה, בלי לעשות דבר. זהו ה"פורמלין" המפורסם של דב וייסגלס.

תפקידו של מחנה השלום כרגע הוא לעשות מאמץ עליון לקצר את ימי הממשלה ותקופת הבחירות. ראשית, כל תוצאה של הבחירות, על רקע הנעשה בליכוד, טובה מן המצב הפוליטי הנוכחי. שנית, 14 חודש של קיפאון מדיני הם מתכון לחידוש האלימות. שרון לא היה שליח מחנה השלום ולא מימש את חזוננו. הוא אינו מאמין בשלום, והעדיף - גם כאשר אבו-מאזן החליף את ערפאת - לטרוק את הדלת בפני הפלסטינים בעזה, במקום להגיע איתם להסכם. מחנה השלום תמך בו משום שבעת הזאת, הדרך היחידה לסיים חלק מן הכיבוש היתה לאפשר לו לבצע נסיגה חד-צדדית. גם מי שהתייחס אליו כאל אתרוג חייב להבין שזהו אתרוג אחרי סוכות, וכי השלמת כהונתה של הממשלה הזו פירושה נזק של ממש לסיכוי לנצל את המצב החדש כדי לקרב את סוף הסכסוך.