התחנה הבאה פקיסטן

הנוף השתנה בבת-אחת כשיצאתי ממעבר הגבול שבין אמריצאר ללאהור. בהודו מוליך כביש טוב אל הגבול, ומשני צדי הדרך משתרעים שדות מעובדים. הצד הפקיסטני חשף מין ערבה חומה-אפורה, שאותה חוצה כביש דפוק שהופך לדרך עפר מלאת בורות. היה חם. המעבר פתוח רק בין 10 לארבע אחרי הצהריים ואני, התייר היחיד שחצה את הגבול, היייתי אחרי נסיעת לילה מדלהי ב"גולדן טמפל אקספרס". השוטר שהחתים את הויזה הפקיסטנית החליף איתי כסף בשער השוק השחור וקרא למונית דפוקה עם נהג דהוי שיקח אותי ללאהור, רק 30 ק"מ מהגבול.

את לאהור, העיר השניה בגודלה בפקיסטן, בנו המוגוהלים, השליטים המוסלמים של הודו, מאות שנים לפני שמישהו בכלל דמיין שפקיסטן תתפצל מהודו ואחר כך תתחלק

לשתיים - פקיסטן במערב ובנגלדש במזרח. המוגוהלים הם אותם אנשים שבנו את הטאג' מהאל, את אגרה ואת המצודות האדומות של דלהי.

גם בלאהור יש מצודה אדומה, ומולה עומד הזם-זמה - התותח שעליו שיחק קים, גיבורו הבדיוני של רודיארד קיפלינג, שהאמין שמי ששולט בזם-זמה שולט בהודו כולה. אלא שהשליטה בתת-היבשת נמצאת דווקא בידי המדינה שמעבר לגבול, הודו. אולי ההתקרבות לישראל היא ניסיון לצבור מעמד בעולם, ניסיון להשוות מעמד עם השכנה הענקית.

המתח לא מורגש

"קח את הדאוו", אמר לי לאהורי אחד, "אוטובוס ממוזג ומצוין". הוא צדק: באוטובוס הממוזג מלאהור לאיסלאמבד הגברים יושבים בצד ימין והנשים בצד שמאל. דיילת צנועה, עטופה בשביס, חילקה שתייה ואוכל בקרטון. 450 קילומטרים בארבע וחצי שעות על אוטוסטרדה מדהימה וחלקה. הנוף מסביב התכסה בערפל ובגשם של המונסון המערבי, מכופף את צמרות האקלפיטוסים והשיטות לכיוון מזרח ומקדם את הדהירה אל לב הארץ בברכה סוערת. מסביב היה הפנג'אב, ארץ חמשת יובלי נהר האינדוס, שמגיע עד קראצ'י שבדרום ונשפך לתוך הים הערבי.

הדיילת חילקה עיתונים. ביקשתי את עיתון "השחר", שייסד מוחמד ג'ינה, הפוליטיקאי ההודי שהגה את רעיון חלוקת תת-היבשת בין מוסלמים להינדים, והיה הנשיא הראשון

של פקיסטן אחרי הכרזת העצמאות. בעיתון התלהט הוויכוח הפקיסטני בשאלה האם נכון לכונן יחסים עם ישראל. 

"הערבים אף פעם לא היו בעדנו בזמן המלחמה על קשמיר", אומר השכן שלי, מורה בשם פיירוז. "להיפך, הם היו בעד הודו. כולם יודעים שאמריקה מקשיבה לישראל, הרי האמריקנים כבשו את עיראק בגלל ישראל, לא? וחוץ מזה, אם לירדן, מרוקו ומצרים יש יחסים עם ישראל, ומצרים היא המדינה הערבית החשובה מכולם - למה שלנו לא יהיו יחסים כאלה?"

נהג המונית שהסיע אותי למלון לאיסלאמבד לא רצה לשמוע על יחסים עם ישראל. "לא!"הוא אמר, "בשום פנים ואופן!"

- "למה?"

- "בגלל שהם לא נוצרים טובים".

- "אתה בטוח שיהודים הם נוצרים?"

- "אני לא מבין גדול בזה, אבל הם לא נוצרים טובים. הם שמים פס על העולם וממשיכים להילחם כשכולם אומרים להם להפסיק. הדת שלנו לא מרשה לנו לכרות ברית עם הנוצרים".

בערב יצאתי אל השוק. עשן התאבך ממתקני הפחמים. פקיסטן היא הרבה יותר מרכז אסיה מאשר הודו. האוכל מריח מזה. יש פה קבב ויש פה שישליק ויש

עוף חריף. יש צ'פאטי, שהוא סוג של לחם, וצ'אי ומיצי פירות טרופיים, וכמובן שפע של ממתקים מהזן ההודי המתוק-מתוק.

על המדרכות במרכז עיר הבירה עמדו שוטרים לפיזור הפגנות. לא ישראל נמצאת כאן על סדר היום,אלא עליית מחירי המזון וההפגנות שארגנה האופוזיציה של בנזיר בוטו, הנשיאה הקודמת, בתגובה.

השגרירויות מזהירות שלא לנסוע לפקיסטן. חוטפים אנשים, יורים בתיירים. אלא שבלאהור ובאיסלאמבד, הבירה המודרנית המסודרת, רחבת הכבישים, אין מתח. לא כזה שמורגש.

מסגד אטומי

לקחתי מונית אל אחד מהמסגדים המעניינים בעולם - מסגד פייסל, מבנה מודרניסטי שתכנן אדריכל טורקי בשם וודאט דלוקאי (Vedat Dalokay) בשנות השמונים של המאה ה-20. הסעודים בנו את המסגד עבור המדינה בעלת האוכלוסייה המוסלמית השלישית בגודלה בעולם, אחרי אינדונזיה והודו. כן, יש יותר מוסלמים בהודו מאשר בפקיסטן, אבל שם הם נבלעים, פה הם לבד.

מדרגות השיש של המסגד שקופות כמו מים. צריחי המסגד, אוהל בטון עצום ולבן עם כיפה כחולה, נראים כמו טילים

בליסטיים. רמז לכוח הגרעיני של המדינה, שנחשף בניסוי מעורר-הדים לפני שבע שנים.

על המדרגות אני פגשתי את עבדל רחמן, מוסלמי מאמין חובש כיפה לבנה. לו, בניגוד למשתתפי ההפגנות הסוערות שנראו בטלוויזיה, דווקא אין בעיה עם ישראל. "הדת שלנו בהחלט מברכת על עשיית שלום עם מדינה יהודית", הוא אומר.

על שיש המים השקוף של חצר המסגד יושבת משפחה פנג'אבית שמזמינה אותי לשבת לידם, להביט בנוף. מעבר לגבעות מרגלה נמצאת טקסילה, עיר האוניברסיטה בה פגש אלכסנדר מוקדון את חכמי הודו לפני 2,432 שנים. הם צחקו ממנו כשהציע להם לבוא איתו. הם ידעו שהם חיים במקום הטוב ביותר בעולם, והם צדקו.

הצפון הפרוע

צפונה מאיסלאמבד - במרחק 12 שעות באוטובוס או בטיסה של שעה שבה מגרדת בטן המטוס את הקרחונים ופסגות ההימליה - עוברת דרך המשי, שחוצה את ההימליה לסין. הצפון הוא החלק הפרוע של פקיסטן, החלק שבו השלטון המרכזי הוא רק הצעה. שם שולטים השבטים ההרריים, ובחורף נחסמות הדרכים. זו הסיבה שהמצוד על בן-לאדן מתרחש שם, בגבול שבין אפגניסטן לפקיסטן, במקום שבו נפגשות שרשראות ההרים של ההינדו-קוש והקראקוראם (ההרים השחורים). סקארדו, צ'יטראל והונזה, הם שלושה מחמשת העמקים שיוצרים יובלי האינדוס, וכל עמק כזה שווה ספר בפני עצמו.

במזרח, במרחק של לא יותר מ-250 קילומטרים, נמצא מעבר חי-בר לאפגניסטן, ולידו פשוואר - עיר מבריחי הנשק, סוחרי הסמים והמוג'הדין. אפשר לשקול ביקור

גם בדרה, העיירה שבא יש בתי חרושת פרטיים לנשק, מטווחים מאחורי כל בית, ושקיות חשיש ואופיום מתגלגלות ברחובות.

הטיול הנכון לתיירים יכול להיות, כמו בזמנים העתיקים, במסע ארוך ממרכז אסיה, לחצות את ההרים השמימיים ולטפס דרך מערב סין למעבר חנג'וראב, לסעיף הדרומי של דרך המשי, ולרדת דרך עמק ההונזה בטנדר עם עוד חמישים פטאנים (בני השבטים המקומיים) ומשם לאיסלאמבד. זה בהחלט מקום שכדאי לקשור איתו יחסים, ולו רק כדי לחפש את האופק האבוד שבו נמצא שנגרילה, המנזר שהמציא ג'יימס הילטון בשנות ה-20 של המאה הקודמת, שבו לא מזדקנים לעולם.

בלי עין הרע

יש כאלה שאומרים שאלכסנדר מוקדון, או החיילים שלו, הם שהביאו את הג'ינג'יות והעיניים הבהירות למרכז אסיה. אבל לא חשוב מי הביא - להביט בעיניהן המדהימות של הנשים הפקיסטניות, עיניים ירוקות-כחולות גדולות שמביטות בך בלי בושה, הוא אחד מהדברים הנפלאים שהארץ הזו מציעה.

אבל לא רק צבע העיניים. גם המשאיות הפקיסטניות הן מוסד בפני עצמו, ארגזי המטען העצומים שלהם שנראים כמו פגודה עצומה ועמוסה וכל אחת מהן מכוסה בציורים צפופים וצבעוניים. בשקיעה, אני מביט באחוריה של משאית אחת, שמכוסים בציור של סוס לבן. על משאית אחרת מצויר ורד פורח באדום חזק, ועל השלישית פרצוף של אשה נהדרת מכוסה ברעלה. העיניים הבהירות והרושפות מתרחקות צפונה, לכיוון פשוואר, מוארות בקרני השמש השוקעת. אין ספק, לפקיסטן יש מה להציע - עכשיו רק צריך לחכות לזמן הנכון.

• עוד מחוויותיו של צור שיזף תוכלו לקרוא כאן.