הרצחת וגם טייחת?

החלטתה של מח"ש לסגור את תיק החקירה בעניין הריגתם של 13 אזרחים ערבים באוקטובר 2000 באה בסמיכות לשני אירועים, שלא ניתן להתעלם מחשיבותם: רצח האזרחים בשפרעם, והפנייה לבתי-דין בחו"ל כדי לתבוע את נציגי מדינת ישראל וצבאה. לאור אוזלת ידה של מדינת ישראל בהגנה על חיי אזרחיה, וכיוון שהיא מועלת באחריותה כלפיהם - איזו ברירה יש למי שתובע צדק, אם לא לחפש אותו בשדות זרים?

לא פעם טענו בעת האחרונה כי הסתה גזענית כלפי האוכלוסייה הערבית מהווה המלצה להרוג ערבים. והנה באה מח"ש ולמעשה מצהירה: אם תהרגו אותם, אל דאגה - אנחנו נטייח ונגן עליכם.

12 האזרחים הערבים ותושב עזה, שנהרגו באוקטובר 2000, נרצחו שוב ושוב: מלבד הרצח הפיזי בדם קר, הם נרצחו שנית כשהואשמו באופן גורף ומוחץ - בלי לבדוק ובלי לחקור - כי הם אשמים במותם. הם נרצחו שוב כשוועדת החקירה פירסמה את מסקנותיה באיחור של שלוש שנים, ושוב אחרי שמסקנות אלה לא הצביעו על האשם ברציחתם. ואז כאשר מח"ש ביקשה להוציא כמה מהגופות מן הקבר, אחרי שנים. היום הם נרצחים שוב עם החלטה של מח"ש לסגור את תיק החקירה. זהו הקש האחרון במסכת האשמת הקורבן.

טענתה של מח"ש בדבר חוסר ראיות ואי-שיתוף פעולה מצד המשפחות השכולות נטולת כל יסוד ועוברת כל גבול. הלא תוצאות נתיחות הגופות שבוצעו לאחר מותם של ארבעה מן הקורבנות נמצאות בידיה. עדויות וחומר ראיות נוסף נמסר לוועדת החקירה, ומפקד תחנת משגב, גיא רייף, הודה בירי לכיוון המפגנים בסכנין ובכפר מנדא. בשני אירועים נוספים העידו שוטרים על המעורבים בירי.

זוהי כרוניקה של הטלת אחריות כפולה על הקורבן: ראשית הוא נרצח ואז הוא מואשם ברציחתו, בשעה שרוצחו מסתובב חופשי ואינו מועמד לדין. לכרוניקה מעין זו אנו עדים כבר זמן רב. מח"ש מעלה בתפקידה ובסמכות שניתנה לה לחקור נאמנה את האירועים, אך יש לצפות שגרסתה תתקבל כאמינה, ואף גורם ממסדי לא יערער על מסקנותיה. לזעקתן של המשפחות השכולות לא יהיה מי שייתן דין וחשבון.

המראה של שוטרים הפותחים באש חיה לעבר מפגינים ערבים באוקטובר 2000, הורגים 13 אזרחים ופוצעים רבים אחרים, בוטה במיוחד לאור המראות ששודרו בתקופת ההתנתקות. הצבא והמשטרה הוכיחו שביכולתם לטפל "ברגישות ובנחישות" במפגינים, חוסמי כבישים ומבעירי צמיגים. התנהגות השוטרים, אם כך, תלויה בזהות המפגינים ובצבע עורם.

השאלה היא מה יעשו כעת האזרחים הערבים. דומני כי אנשי המודיעין למיניהם, שיופיעו על מסכי הטלוויזיה, ידאגו להשיב לשאלה הזאת כמיטב המסורת. לכולם תהיה תשובה מתוחכמת ומבוססת על "הבנתם את המנטליות הערבית". הם יעשו מאמצים להסית ולהפחיד מפני תגובתו הפוטנציאלית של הציבור הערבי. אף אחד לא ידאג לגלות הבנה וסולידריות עם משפחות החללים. אף גורם לא יעסוק בתחושת הפגיעה של האוכלוסייה הערבית, שדמה מופקר. מותר לרצוח ערבים, ולאחר שנרצחו - האשמה מוטלת עליהם.

אחרי הרצח בשפרעם נאמר כי "הכתובת הייתה על הקיר". הכתובת לא הוסרה מהקיר - היא עדיין נמצאת שם, באותיות גדולות. האוכלוסייה הערבית מחכה בפחד ובחרדה לרצח הבא. הנה, אביגדור ליברמן פצח במסע לחילופי שטחים, במילים אחרות: טרנספר לפיתרון "הבעיה הדמוגרפית". אף אחד לא עוצר אותו, אלא להיפך: השיח הגזעני ממשיך לקבל במה.

הלקח מצדה של המערכת הפוליטית והביטחונית לא נלמד. וכל הפגנה, צודקת ככל שתהיה, תוגדר "מהומות" ותטופל "כראוי", באופן ההולם מדינה דמוקרטית ונאורה, שומרת חוק, הנאמנה גם לאזרחיה הערבים. התגובה של האזרחים הערבים עוד תבוא. היא כמובן לא תענה על הציפיות והתקוות של המסיתים למיניהם, כי היא תהיה מחאה לגיטימית ומתבקשת. אולם בשעה שהמדינה מועלת באחריותה כלפי אזרחיה, אין להתפלא או לבוא בטענות אם אלה יבחרו, בתורם, לתבוע בחו"ל את הצדק בגין העוול שנעשה להם, כיוון שכאן דמם מופקר בחסות המדינה שאמורה להבטיח את זכויותיהם.