הופעת חיי

על ההופעה הזו, הפותחת את סיבוב ההופעות האמריקאי של פול, הודיעו כבר באפריל. מכירת הכרטיסים נפתחה בשבת, ה-10 באפריל ב-10 בבוקר, ונגמרה 25 דקות מאוחר יותר. 19 אלף מאושרים, עם קשר אינטרנט מהיר מספיק, זכו בכרטיסים ואני עם משפחתי ביניהם (אייילת אשתי וילדי תירזה, 9, ואורן, 6). כן כן. לקחתי את הילדים, במסגרת החינוך המוזיקלי המקיף שאני מקנה להם, וגם מפני שתירזה לא היתה מדברת איתי לשארית חייה אם לא הייתי לוקח אותה. שתבינו, היא ילדה שידעה את שמות חברי הביטלס בגיל שלוש, ויודעת לזהות כל שיר שלהם מהשניות הראשונות. אחיה הקטן לא נמצא רחוק אחריה.

איך בכלל מביעים במילים את הופעת חייך? ההופעה שעליה אני חולם מאז שאני בכלל זוכר את עצמי? להגיד שהיה אדיר, חלומי, נפלא - הכל מתגמד מול איך שהיה באמת. אז אגביל את עצמי לעובדות: המקום: ה-American Airlines Arena בדאון טאון מיאמי, הזמן:20:30. במפתיע (או לא) רוב הפרצופים בקהל היו של אנשים הרבה יותר צעירים ממה שניתן היה לצפות, וכולם שרים כל מילה. אפילו כמה מהשירים הפחות ידועים, שעליהם אספר בהמשך.

לא יכולתי להפסיק להתפעל מאיך שהאיש הזה, בן ה-63, עלה לבמה, ניגן, שר, והשתולל, במשך שלוש שעות, והיה ניכר שהוא פשוט נהנה מכל רגע. אם חושבים על זה לרגע, הרי שבאמת אין לו שום סיבה אחרת לצאת למסע הופעות מפרך כזה: כסף הרי לא חסר, או תהילה, או אהבת ההמון. האיש פשוט אוהב להיות על במה.

ולשירים: כפי שהיה ניתן לצפות, קיבלנו עירוב מאוזן של שירים מתקופת הביטלס, שירים מ-WINGS וקריירת הסולו, וגם שלושה שירים מהאלבום החדש, משובצים בצורה אסטרטגית בין השלאגרים ה"בטוחים". אבל אני אישית הכי נהנתי מההפתעות: שירים שלמיטב ידיעתי פול לא ביצע חי מעולם, כמו I've got a feeling ובשבילי הפתעת הערב: helter skelter בביצוע מכוסח ורווי דיסטורשן שהזניק דמעות לעיני.

פול גם ביצע את השיר הראשון שהוא הקליט אי פעם עם מי שאחר כך יהפכו לביטלס, שיר בשם "in spite of all the danger" וסיפר איך אולפן ההקלטות עלה 5 פאונד, וכל אחד מחמישה המשתתפים תרם פאונד. ההקלטה הנדירה הזו מופיעה אך ורק במקום אחד, בתחילת האנתולוגיה שלהם שיצאה בשנות התשעים, ולהפתעתו של פול, גם את השיר הזה שר הקהל איתו.

כמה מילים על הלהקה המלווה: פשוט תותחים אחד אחד. ומעל כולם: המתופף Abe Laboriel ג'וניור, איש ענק מימדים, שנראה כאילו אכל את רינגו לארוחת בוקר, שתופף ושר קולות רקע בהתלהבות ובדבקות כאילו הוא ילד בן 15 שרק גילה את המוזיקה של הביטלס.

רגעים שנחרתו בזיכרון מעל כולם: YESTERDAY, פול לבד עם גיטרה אקוסטית, כמובן HEY JUDE הבלתי נמנע, כש-19 אלף איש שרים נה-נה-נה-נה ולא רוצים להפסיק. בשלב מסוים רצפת הבמה נפתחת פתאום, ועולה פסנתר כנף, פול לוקח נר אחד, מדליק אותו, שם על הפסנתר, מבקש מהתאורנים לכבות את כל האורות באולם, איצטדיון חשוך לגמרי, רק נר אחד על פסנתר, פול מתחיל את LET IT BE, ושר לי את פסקול חיי לתוך עיני הדומעות, אני ואייילת מחבקים את תירזה ואורן, ואני מתאר לעצמי איך הם יספרו את החוויה לנכדיהם, בעוד שנים רבות.

הקהל שאג, והעלה את פול לשלושה הדרנים, ובסופו בוצענ ה"מחרוזת" הסוגרת את האלבום "אבבי רואד", (שלמיטב ידיעתי לא בוצעה חי מעולם), עם סולו התופים המפורסם, וכמובן עם השורה שסגרה את האלבום האחרון של הביטלס, AND IN THE END.... "ולבסוף, האהבה שאתה לוקח, שווה לאהבה שאתה עושה".