על מי אתם מאיימים?

כולנו הרי יודעים את תורת איומי התגובה החריפה, שחולקו לכל דכפין ביד נדיבה ובזרוע נטויה עם הסכם אוסלו והיציאה מלבנון. "אם תירה ולו גם ירייה ישראל תגיב תגובה קשה ביותר", הבטיח לנו אהוד ברק. מאז נורתה קצת יותר מירייה אחת, וכבונוס גם נחטפו לנו כמה חיילים וכמה גם נהרגו מאש חיזבאללה. אך "תגובתה הקשה מנשוא" של ישראל הלכה בדרך כל בשר, נקברה קבורת חמור, אך לא לפני שהובטחה תחייתה ושיבתה מחדש לכשנידרש לה. והפעם שוב אנחנו נדרשים לה, ושוב שולפים את ה"נדע מה לעשות" המפורסם.  

כל שנותר הוא לתהות לפשר תכליתם של האיומים הללו, ובעיקר לתמוה מי הם מכותביהם. האם האיומים היו אמורים להותיר רושם בל יימחה על מוחמד דף, משפחת סמאדנה, ועדות ההתנגדות, הקסאמניקים והחמאסניקים ברצועה? ואולי דווקא יש בהם ניסיון להשתקה עצמית של מי שאין לו מושג ירוק איך ינהג "ללא ריסון" אם וכאשר יעופו לעברנו החפצים המעופפים מעזה? ואולי האיומים גם נועדו ליצור מצג שווא על שיש לנו "תשובות הולמות", כדי שלא נגיע למצב שבו תיחשף קבל עם ועולם העובדה המביכה שאשפתנו די ריקה מהחצים המתאימים, אך די מלאה בכלאם פאדי.

"כללי המשחק לאחר יציאת עזה השתנו", הבטיחו לנו. והנה, שעת המבחן הגיעה, עם עשרות רקטות שנורו מעזה לעבר ישראל בסוף שבוע אחד. ושטרות, מה לעשות, יש לפרוע. אז מה עושים? בהתחלה מעבירים מסרים, אחר-כך תוקפים כמה מטרות נדל"ן סמליות. אבל אמרו לנו גורמי הביטחון, בכללם גיורא איילנד והרמטכ"ל, כי לאחר היציאה מעזה יגדל חופש הפעולה של צה"ל. להערכה זו, כמובן, אין שחר. לירי תלול מסלול נרחב מתוך אוכלוסייה אזרחית צפופה אין מענה צבאי הולם אלא באמצעות כוחות קרקעיים, או בתנאים מסוימים - באמצעות הפגזות מאסיביות. בפעולה נקודתית ניתן לפגוע בחוליית קסאם פה ושם, אך בוודאי לא למגר תופעה נרחבת מהזן הזה, ואפילו לא להפחיתה משמעותית. לפיכך, או שנצטרך להיכנס שוב פנימה, או שניאלץ להפגיז את מקומות השיגור גם באורח לא נקודתי. עם רעיון מהסוג הזה השתעשע שרון לפני כמה חודשים, אך מיד הוסה בידי היועץ המשפטי לממשלה, תוך שהוזהר לבל יתפתה לרעיון – שכן הדבר ייחשב פשע מלחמה.

מה בכל זאת יקרה אם נגיב "באופן חסר תקדים"? התשובה פשוטה: כל הפגזה לא ממוקדת כזו עלולה להסתיים בכפר כנא מספר 2. או אז תבין ישראל מהר מאוד עד כמה לא התארך באמת חבל התגובה שכביכול שיחרר לה העולם לאחר ההתנתקות. גם לטענות על ההבדל המהותי מבחינת המשפט הבינלאומי בין חופש הפעולה שלנו לפני ואחרי ההתנתקות אין כל אחיזה במציאות. הפצצה עיוורת של אזור מאוכלס באזרחים, למשל, אינה זוכה להכשר שונה עקרונית אם אתה "מחוץ לשטח".

אז מה עם כניסה לשטח? עד להתנתקות, כניסה כזו יכולה הייתה להיעשות עם מחאות מופחתות-ווליום של העולם. לאחריה - ובעיקר לאחר שכל העולם ורעייתו הפנימו את עובדת קיומה של ישות מעין-מדינתית בעזה - יקשה עלינו הרבה יותר להיכנס פנימה. העולם, במקרה הטוב, יתיר לנו תגובה פרופורציונלית, אך יעילותה של זו מתחרה רק באפקטיביות של איומינו. וכל זאת מבלי שדיברנו על קשיי התגובה נגד פעילות פלסטינית "מדודה" - קילוח דקיק של ירי קסאמים מפעם לפעם, כניסת אמל"ח לרצועה או העתקת זירת הטרור ליו"ש. כל אלה מקשים עוד יותר להשמיש את התגובה "חסרת התקדים בחריפותה". אז מה עושים? ממשיכים לאיים, כמובן, וגם ממשיכים להתמגן, ואולי גם ממשיכים להתנתק.