מי אתה אריאל שרון?

ביוגרפיה חדשה על חייו של אריאל שרון מציגה פרטים חדשים על דמותו של ראש ממשלת ישראל. הספר "הרועה" חושף כיצד הפך הילד השמנמן שלא הצטיין בכלום לגנרל ומנהיג; איך השפיעה עליו הפציעה הקשה במלחמת העצמאות מקליע פלסטיני שפילח את בטנו; מה גרם לו לנטוש את האוניברסיטה ולייסד את יחידה 101 הנועזת והפרועה, ששינתה לבלי הכר את צה"ל; מה באמת קרה בקרבות השנויים במחלוקת מקיביה ועד ביירות; איזה נדר נדר על קברה הפתוח של רעייתו הראשונה, מרגלית; מדוע מיהר להתחתן עם לילי, אחותה הצעירה; מה עבר עליו כשרץ ברחוב ובזרועותיו בנו הבכור, גור, ירוי בראשו מכדור שנפלט; מדוע מחרימה אותו אחותו היחידה; איך השתלט בן לילה על הליכוד ודחק את בנימין נתניהו; על שום מה זכה לכינוי המפוקפק "מלך הפרשיות" של הפוליטיקה הישראלית; ועוד.

ynet מפרסם שלושה קטעים מתוך הספר, שמציגים צדדים פחות מוכרים באישיותו של ראש הממשלה, לאורך תקופות שונות בחייו.

"התלמיד הכי בינוני שיש"

הילד אריק שיינרמן גדל, כבר מהשנים הראשונות לחייו, בתחושת בדידות וניכור. העוינות והסכסוכים המרים בין הוריו לבין תושבי כפר מל"ל, שהיו נושא השיחה המרכזי בבית, גרמו לו לחיות בהרגשה תמידית שהוא ומשפחתו ניצבים כל הזמן בגפם מול כל העולם. הכפר היה מבודד, ואריק ואחותו דיתה הגדולה ממנו בשנתיים מיעטו לצאת ממנו בשנותיהם הראשונות. בחודשי החורף נהג אריק להסתתר משך שעות ארוכות באסם, שהוקם מאחורי הבית, ולחשוב את מחשבותיו בדד. רעש טיפות הגשם, שנקשו על גג האסם, הרגיע אותו.

אריק למד בבית הספר היסודי בכפר מל"ל. חבריו לכיתה, כמו גם מוריו, זוכרים ילד שקט ושמנמן, שלא בלט בהישגיו הלימודיים, ובעצם לא בלט בשום דבר. תלמיד כיתתו, בנימין תורן, נזכר: "אני לא חושב שאפשר להגיד על אריק שהוא הצטיין במשהו. הוא לא הפריע בכיתה, אבל גם לא השתתף במיוחד בשיעורים. הוא היה התלמיד הכי בינוני שיש. לא לכאן ולא לכאן".

במסיבת הסיום של כיתה א' חווה אריק תקלה מביכה. ילדי הכיתה העלו בפני ההורים הצגה, ואריק שיחק תפקיד של גיר, שבאמצעותו כותבים על הלוח. הוא החזיק בידו קרטון דמוי גיר והיה צריך בסך הכל לומר משפט קצר בן שש מלים. כאשר עלה על הבמה המאולתרת, שהיתה עשויה משולחנות בית הספר, והמסך שהיה עשוי מסדינים נפתח - אופס... הוא לא הצליח להיזכר מה עליו לומר וניצב כמו מאובן כמו פסל מול הקהל. "בלק-אאוט" מוחלט. אחרי האירוע בכה בביתו, אירוע נדיר מאוד אצלו, ועל אף תחנוני אמו לא לקחת ללב, הוא מיאן לצאת החוצה מצריף המשפחה במשך יומיים.

מקום המפגש של ילדי המושב היה בדיוק מול ביתו של אריק, שם השתרעה רצועת חול ארוכה וטובענית. השכן שגר ממולו, יוסף מרגלית, משחזר: "אחד הילדים היה מביא דף עיתון ואנחנו היינו ממלאים אותו בגושי חול. אחר כך נהגנו להשליך את הפצצות זה על זה. אריק היה מומחה גדול בהכנת הפצצות האלה, הוא היה ממש אלוף הכפר".

בין המשחקים של חבורת הילדים נכללו גם משחקי זחילה על בול עץ גדול בחורשה הסמוכה, תחרויות ריצה, משחק מחניים ושחיות משותפות בקיץ בבריכות ההשקיה שהיו מפוזרות בסביבה. בכל אלו, לבד ממשחק פצצות החול, הנער אריק מיעט להשתתף. אולי בגלל שהילדים, ששמעו מהוריהם אודות מעללי משפחת שיינרמן, לא נטו להתקרב אליו. מה גם שאריק לא הצטיין במשחקי כדור, ובאופן די טבעי נדחק לשוליים. אבל זו לא היתה הסיבה היחידה להיעדרויותיו משעות המשחק אחר הצהריים. פעמים רבות הוא קיבל הנחיות מפורשות מאביו לשמור על הפרדס המשפחתי מפני גנבים ופולשים. כך קרה, שבזמן שחבריו לכיתה היו יוצאים לבלות, אריק שכב על הקרקע הקוצנית בפרדס המשפחתי עם סכין קווקזית, שנתן לו אביו במתנה ביום הולדתו החמישי - וארב לגנבים ופולשים ערבים.

יוסף מרגלית לא שוכח עד היום איך צפה באריק הקטן, בסך הכול ילד בן עשר, שוכב בחושך בקצה הפרדס המשפחתי, בסמוך לדרך העפר שנשקה לבית, כדי לשמור שאף עובר ושב לא יסחוב תפוזים. מרגלית: "אבא שלו לימד אותו להיות פייטר. אריק לא פחד מהשמירות האלו, למרות שהן הצריכו אותו להישאר לבד ובשקט במקום מוסתר. להפך, יכולת לראות עליו שהמשימה הזו גרמה לו להרגיש גיבור. ראית שהרצון לרצות את אבא שלו, ולהיחשב בעיני האב כילד אמיץ, היה אצל אריק חזות פני הכול".

במבט לאחור, ייתכן שהיתה סיבה נוספת, עמוקה יותר, לכך שהילד אריק התעניין ועסק באופן כה אינטנסיבי במשימות אבטחה: הצורך המשותף להגן על כפר מל"ל מפני חוליות המחבלים היה, בעצם, הסוגיה המכרעת היחידה שלא היתה שנויה במחלוקת בין משפחת שיינרמן לבין יתר תושבי הכפר. אדרבא, בנקודה זו, היתה הסכמה מלאה בין כל הצדדים, ולכן העיסוק בסוגיה הביטחונית גרם לאריק להרגיש, סוף כל סוף, תחושת שייכות. הילד השמנמן, שלא התבלט בשום דבר - לא בלימודים, לא ביחסים עם בנות, לא בספורט ואפילו לא בנגינה - התגלה כטוב מכולם במשימות הפיזיות שהיו כרוכות בשמירה והגנה. התשבחות של הוריו ומדריכיו דחפו אותו לשם. אריק "נכנס לתפקיד" ונהנה ממנו.

תאוות הזלילה - פלאפל ומיץ עגבניות 

את חודש דצמבר 1984 עשה השר ללא תיק שרון בניו יורק, שם התנהל משפט הדיבה שלו נגד השבועון 'טיים'. אריק ולילי לנו במלון היוקרה 'ריג'נסי', ובארץ נמתחה ביקורת על כך שהממשלה העמידה לרשות שרון מימון מקופת הציבור. בני הזוג שרון סעדו בניו יורק במסעדות טובות רבות, כשהם מלוּוים בשומרי ראש אמריקאים גברתנים, שהצמיד להם 24 שעות ביממה האפ.בי.איי, ובחבורת המקורבים: אנשי-העסקים אריה גנגר ומשולם ריקליס, עורך הדין דובי וייסגלס והעיתונאי חבר אורי דן.

באחד הלילות בילתה החבורה במסעדה ניו יורקית ידועה. בסוף הארוחה, כשאריק ביקש לשלם, ענה לו המלצר שהחשבון כבר שולם, והצביע על זוג, שישב בקצה המסעדה, כמי שאחראים לתשלום. אריק ניגש להודות להם ולתהות על פשר נדיבותם, והגבר סיפר לו שבשנות ה-70 הוא לחם תחת פיקודו בסיירת הגמלים של פיקוד הדרום, שביצעה מרדפים אחרי מחבלים ומבריחי גבול.

אריק, שניחן בזיכרון פנומנלי, נזכר מייד באיש, ואמר לו שיש משהו שמטריד אותו מאז: "באחד המרדפים שבהם השתתפנו נעלם מהצידנית שלי נקניק קבנוס משובח, ותמיד חשדתי שאתה 'סחבת' לי אותו. זה היית אתה?". הגבר החוויר לרגע. אחר כך חייך, וענה "כן אני אכלתי לך את הקבנוס בשנות ה-70, וכעת החלטתי לפצותך".

הצד הגסטרונומי, כידוע, מהווה מרכיב מרכזי בחיי היומיום של אריק שרון, וזה לא השתנה עם בחירתו לראשות הממשלה, כפי שלא השתנה גם בעיצומם של הקרבות הכי קשים שבהם השתתף במלחמות ישראל. משך שנים רבות ניסתה לילי שרון ז"ל לשמור על בריאותו של אריק, על ידי הקפדה על דיאטה, לפעמים ממש רצחנית. המלחמה שניהל אריק נגד יצרו כדי לעמוד בדיאטות הללו היתה קשה מנשוא. זו, למעשה, המלחמה היחידה שהוא יודה בפה מלא, תרתי משמע, שנכשל בה כישלון חרוץ.

שותפתה העיקרית של לילי בהשגחה על התפריט של אריק היתה, במשך כל השנים, מזכירתו הוותיקה והנאמנה של שרון, שרה שמע. זו פעלה על פי ההוראות של לילי, והשגיחה שאריק לא יאכל שום דבר מחוץ לתפריט שקבעה לילי. השתיים ניהלו את תקופות הדיאטה כמו מבצע צבאי, ובדרך כלל התבססו הדיאטות הללו על שתיית כמויות גדולות של מיץ עגבניות, שלתוכו שפך אריק כמויות עצומות של מלח. בכלל, אריק נוהג לזרות המון מלח כמעט על כל דבר שהוא אוכל. מדי פעם, כששרה שמע לא שמה לב, הצליח אחד מעוזריו של שרון להגניב בתוך המקטורן שתי מנות פלאפל - אחד המאכלים האהובים ביותר על אריק - ואז היה שרון מבקש ממזכירתו לא להפריע לו במשך 10 דקות רצופות, עד שסיים לבלוע בהנאה את שתי המנות. אגב, לראות את שרון אוכל פלאפל בחדרו זו חוויה בפני עצמה. אריק מסתער על הפיתה, נהנה מכל רגע, ורק מפית ענקית שהוא פורשׂ על עצמו מצילה את בגדיו מכתמי טיפות הטחינה שנוזלות לכל עבר.

כאשר אריק שרון רעב, הוא נעשה חסר סבלנות ומגיב בעצבנות. בתקופות שבהן היה נתון בדיאטה, היו לו התקפי רוגז חסרי שליטה. באותם ימים העבודה בלשכתו הפכה ממש לסיוט. לפיכך גם כיום, בשעות הקבועות שבהן מתגבר הרעב על שרון, נוהגים עוזריו לשלוח את אחד הנהגים של ראש הממשלה לקנות כמה כריכים ממעדניות ירושלמיות, כאשר התנאי היחיד שלהם הוא שהכריכים יהיו "עבים". אריק בולע כמה כריכים כאלו ברצף, ולאחר מכן הוא נרגע, חוזר לעצמו, ומתייחס שוב באדיבות הטיפוסית שלו אל אנשי לשכתו והמקורבים.

באחד הביקורים הראשונים של שרון כראש ממשלה בארצות הברית, ממש לפני שעמד לצאת לפגישה עם ג'ורג' בוש בבית הלבן, נתקף אריק בתאווה עצומה לנקניק, אחד המאכלים האהובים עליו. בהיותו אישיות מאובטחת, הוא אינו יכול כמובן לעצור במעדניות בוושינגטון, ולכן נשלח אחד העוזרים במהירות לחפש נקניק. דקות אחדות לפני היציאה לפגישה עם בוש הגיע הנקניק המיוחל, ואריק פרס לעצמו בהנאה כמה פרוסות, ורק אז נרגע.

כמה ימים לאחר מכן, כשנחת בחזרה בשדה התעופה בן גוריון, נתקף שרון בחשק אדיר לפלאפל. "אורי, אני מתגעגע לאכול פלאפל בעמידה בשכונת הבוכרים", אמר שרון למנהל הלשכה שלו, אורי שני, "ולשפוך על הפיתה טחינה וחריף כשייחסר. אל תמנע ממני את ההנאה הזו". אנשי היחידה לאבטחת אישים בשב"כ, שאחראים על אבטחתו של ראש ממשלת ישראל, התנגדו לסיכון המיותר ונכנסו ללחץ. אבל ראש הממשלה התעקש וגם אורי שני החליט, שאחרי ביקור מתוח אך מוצלח בארצות הברית, מגיע לאריק ליהנות מרגע של נחת.

ראש הממשלה שרון הוסע אחר כבוד היישר משדה התעופה לדוכן פלאפל אותנטי בשכונת הבוכרים, ירד ממכונית השרד, קנה לעצמו מנת פלאפל, ואחר כך עוד אחת, ואכל אותן בעמידה לצידם של כמה עוברי אורח שאכלו גם הם פלאפל במקום. ראש-הממשלה גילגל שיחה עם המוכר, שאל אותו באדיבות האם הוא יכול לקחת לעצמו תוספת טחינה, ורק דבר אחד הוא לא ידע: כל הסועדים "האקראיים" בדוכן הפלאפל, ובמדרכות ליד, היו אנשי שב"כ ומאבטחים סמויים שהתחפשו לעוברי אורח תמימים ולסועדים, שבאו למקום במקרה, כביכול, רק כדי לאכול פלאפל...

אחד מנהלי העבודה הפנימיים בלשכת ראש הממשלה שרון מכונה "שיטת הפתקים". אריק נוהג כבר עשרות שנים לרשום סיכומי שיחות שלו על פתקים ולהכניסם לכיסו. כמו כן הוא נושא בכיסו באופן קבוע פנקס קטן, שבו הוא רושם לעצמו תזכורות. לאחר שנבחר לראש ממשלה "גדל" הפנקס והפך למחברת. במשך השנים שמר אריק את מאגר הפתקים בעל הערך ההיסטורי בחוות השקמים, אולם בשריפה הגדולה בחווה, בשנת 1999, עלה האוצר הזה בלהבות והושמד.

במהלך קמפיין הבחירות לראשות הממשלה מול אהוד ברק בשנת 2001 "נתפס" אריאל שרון פעמים אחדות על ידי מצלמות הטלוויזיה והעיתונות הכתובה, כאשר מקורביו ויועציו רוכנים לעברו ולוחשים על אוזנו. צילומים אלו, שפורסמו בכלי התקשורת, יצרו גל עכור של שמועות שלפיהן שרון הזקן מתקשה לשמוע ומנוהל על ידי עוזריו.

האמת היא - וזאת יודעים אנשים מעטים בלבד - שאריק כמעט שאינו שומע בכלל באחת מאוזניו, כתוצאה מהמלחמות שבהן השתתף ורעם הפגזים הבלתי-פוסק. זוהי הסיבה שיועציו רכנו לעבר אוזנו "הבריאה". מרגע ששרון הבין כי הלחישות על אוזנו מסיבות נזק לתדמיתו, הוא החליט לפתח ולשכלל את הנוהג הישן שלו להשתמש בפתקים לכדי שיטה ממש - "שיטת הפתקים".

במטה הבחירות של שרון הוחלט שמעתה ואילך אין יותר לחישות או הסתודדויות בנוכחות אריק. במקום זאת עוברים באופן גורף לטכניקת הפתקים, דהיינו בכל פעם שמישהו רוצה להגיד משהו לאריק מבלי שהנוכחים בחדר יידעו זאת - הוא ידאג להעביר אליו פתק. אריק התאהב בשיטה הזו, וזרם הפתקים לא נפסק עד היום.

"שיטת הפתקים" מאפשרת לאריק להפגין את יכולות המשחק המפותחות שלו. בן שיחו לא יודע לעולם מה כתוב בפתק, והוא ניזון רק מהבעות הפנים של אריק, מה שמשעשע מאוד את ראש הממשלה. "יכול להיות רשום בפתק כזה", מספר אחד המקורבים, "שהפגישה שאריק מקיים כרגע חייבת להגיע מיידית לסיומה, כי יש פגישה נוספת בלו"ז או שהגיע מידע שהאיש שיושב מולו כרגע אמר עליו דברים מכפישים בחוץ, ושייקח זאת בחשבון, או לחלופין, שהיה פיגוע או שאיזה מבצע צבאי הצליח או נכשל. אריק מגיב בדרך כלל בפני פוקר, שלא מותירות שמץ סיכוי לנוכחים לדעת במה מדובר. הוא יכול לקרוא בפתק מידע איום ונורא על אחד היושבים בדיון, ולהגיד בתגובה למי שמסר לו את הפתק: 'תודה, אבל אינני רוצה תה עכשיו'".

הפתקים האהובים עליו ביותר הם אלו ששולח לו מדי יום בנו גלעד, מהחווה, ובהם הוא מדווח לאריק על ההמלטות החדשות, על היבול בשדות ובימי חורף - על כמות המשקעים שירדה בחוות השקמים. לפעמים, כשקשה לו עם המצב המדיני, או שאיזו בעיה ביטחונית או פוליטית מתישה אותו, רושם אריק בעצמו פתק למזכירתו, בו הוא מבקש ממנה לברר עם גלעד מה חדש בחווה. פעם, במהלך דיון עם דוד לוי שעלה לטונים גבוהים, הוכנס אליו פתק, ואריק זרח מאושר. לוי ואנשיו היו משוכנעים שמדובר באיזו תחבולה הקשורה למשא ומתן, אבל אריק בסך הכל קיבל ידיעה על כך שעגל חדש בא לעולם בחווה.