מועדון האקסיות

"פרחים שבורים", החדש והמאוד נחמד של ג'ים ג'רמוש, הוא סרט מסע פסיבי. כדי להסביר את האבסורד במשפט הנ"ל נבהיר, שמדובר במסעה של הדמות הכי סבילה שנצפתה אי פעם על הבד (להוציא, אולי, את הגופה ההיא, גיבורת "הצרות עם הארי" ההיצ'קוקי), ודווקא היא נמצאת בתנועה מתמדת, אף שברור הוא, שמחוז חפצה האמיתי הוא לשוב ולשקוע במקומה על הספה בביתה, שם אל מול מסך הפלזמה הענקי, ולהמשיך לבהות בו, נטולת מבע, ומבלי אף להדליק את האור.

ומי שמגלם את הדמות הזו, ביל מאריי המוצלח, הולך ומתברר כבאסטר קיטון של העת הנוכחית. בסרטיו האחרונים, "אבודים בטוקיו" ו"עמוק במים", פיתח הלה טכניקה של הבעה, שעמה הוא צולח אירועים דרמטיים כשאף לא שריר אחד נע בפניו. יש, על כן, מקום לתהות מה בדיוק בדמות הזו הפך אותה – על פי הסרט, זאת אומרת – לדון ז'ואן שהיתה. אבל הקולנוע של ג'רמוש הרי סיפק תמיד יותר תהיות מתשובות, וגיבוריו – אם זה אכן שם העצם ההולם אותם בני אנוש רפי רוח משולי החברה, שהתהלכו בהם בדרך לשום מקום ותכלית – ממילא ייצגו (ב"זרים", "נרדפי החוק" או "גוסט דוג") גבריות שאיבדה כל מגע עם המציאות.

מסע לשום מקום

מאריי כאן הוא איש מחשבים שפרש, ושמבטו הנעוץ תדיר במסך הטלוויזיה, מהפוזיציה הקבועה ההיא על הספה, מייצג את ה-dead end שאליו נקלעו חייו. הסרט נפתח כשחברתו הנוכחית (השחקנית הצרפתייה ז'ולי דלפי) מודיעה לו שהיא עוזבת אותו – ופניו, כמובן, אינן משנות את הבעתן – וממשיך כשמבעד לחריר הדואר נשמט מכתב לא חתום, מודפס על נייר ורוד, ובו הוא מתבשר שיש לו בן, היום בן 19, שעל קיומו לא ידע מעולם, ושקרוב לוודאי מנסה לאתר את אביו. שכנו, מהגר אתיופי שהוא גם בלש חובב (ג'פרי רייט, "בסקיאט"), מאתר בעבורו את כל האקסיות שלו, האמהות בפוטנציה, ושולח אותו למסע ברחבי אמריקה, מצויד בזר פרחים ורודים מדובלל המעניק לסרט את שמו, כדי להתחקות אחר זהות המוענת.

את מצעד ה"לשעבריות" מובילות פה שרון סטון, אלמנה החובקת בת חרמנית א-לה לוליטה – ואה, כמה מפתיע, זה בעצם גם שמה – שהמפגש בינה לבין מאריי הוא המרגש בסדרה; פרנסס קונרוי כאשת נדל"ן קפואה, שארוחת הערב של מאריי בחברתה ובחברת בעלה היא אחת הדוממות בתולדות הקולנוע; ג'סיקה לאנג כגרסה הנשית של דוקטור דוליטל; וטילדה סווינטון הכמעט לא מזוהה כ"ווייט טראש" מצויה. החמישית אינה עוד בין החיים, והעלייה על קברה משלימה פה את מסעו של האקס-שובר לבבות העגמומי במשעולי עברו הלא לגמרי מלהיב.

במיטבם – ו"פרחים שבורים" בהחלט נמנה עליהם – סרטיו של ג'רמוש הם לא הרבה יותר מאשר תרגיל מבריק בריחוק רגשי ואסתטי, שחותר אל עבר היעדר הפואנטה. לרוב, אלו הם סרטי מסע נוסח ונדרס המוקדם, או סרטי אפיזודות ("קפה וסיגריות"), שחולקים תחושה עמוקה של ייאוש ובדידות. ולא באו השורות הללו לומר אלא זאת: "פרחים שבורים" הוא סרט מהנה, מהנה מאוד אפילו, אבל הצפייה בו מותירה את הצופה מעט מתוסכל. גיבוריו הסוליפסיסטים של ג'רמוש נדמים בהדרגה כיציריו של תסריטאי בעל טריק אחד באמתחת; הסיטואציות הסתמיות שאליהן הם נקלעים מתבררות באמת ככאלה, ולא רק לכאורה; והמסע הזה לשום מקום, בחצר האחורית של אמריקה, נראה כאן קצת כמו מניירה משומשת, שמעליה מרצד שלט ניאון ישן המכריז "offbeat".

לא מעט מבקרים, בארץ ובחו"ל, טעו לחשוב ש"פרחים שבורים" הוא נקישתו של ג'רמוש על דלתות המיינסטרים. ובכן, לא. "פרחים שבורים" עדיין נראה ונשמע כמו שקולנוע שוליים "צריך" להיראות ולהישמע, וב"להישמע" אנחנו מתכוונים לפסקול המוזיקלי שמבצע אמן הג'אז האתיופי מולאטו אסטטקה, ואשר מלווה את מאריי במסעו. מה שנקרא "קולנוע עצמאי" כבר מזמן חדל לשמש אלטרנטיבה צורנית וסיפורית אמיתית לעשייה הפילמאית שבמסגרת האולפנים, ובין האינדי'ז החתומים על קביעה זו מצויים כמה כותרים מבוססים, "דרכים צדדיות" למשל. סרט זה אכן רושם יתרון מה בנקודות בתחומי הכתיבה והמשחק (פול ג'יאמטי) על פני הנוכחי של ג'רמוש, אף שהבדל של ממש אין ביניהם. האחד עוסק במסעו של גיבור שהחמיץ את חייו, השני – במי שחי את חייו בפְריז-פריים.