לדעת שאיננו יודעים

יהודה וישראל: שני שמות שגרעינם הוא יחס לאלוהים.

יהו-דה: מודה לאל. "הפעם אודה את יהוה. על כן קראה שמו יהודה" (בראשית, כ"ט ל"ה).

ישר-אל: משורש שָׁר, כלומר מתמודד כריבון עם אל. "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית, ל"ב כ"ט).

עד היום אלה שני שמותינו.

השמות שרדו. היש עוד פשר לגרעינם הקדום, בעידן שבו האל אינו עוד סמכות מוחלטת בחייהם של רוב היהודים?

גם אין ייחוד לאמונה הישראלית בביטוי "מודה לאל". כל הדתות הגדולות ורוב האמונות הדתיות מודות לאל על טובו, ומייחלות לחסדו. המושג יהו-דה - תודה לאל - מצוי בלשונות רבות, ובשימוש יומיומי.

משפט המפתח של האמונה היהודית הוא הפסוק: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד".

יש בו בפסוק זה, שילוב של דעת האל והתייחסות לאל:

• ראשית, לעומת אליהם הרבים של עמים אחרים, האל של ישראל הוא אחד. כלומר - יש כאן צמצום האלוהות מרבים לאחד;
• שנית, האל הוא אלוהים, סמכות עליונה. הוא בכינויו המפורש אדוני - כלומר אדונם של בני-אדם. זהו יחס הייררכי, שבין סמכות עליונה לבין מי שכפוף לה ונחות ממנה. את הסמכות חייב אדם לקבל תוך ציות והבעת תודה, ותוך השלמה עם מה שבא מידי האל.
  

כמו אמונות אחרות, גם האמונה היהודית מתקיימת תוך דבקות המאמין באמונתו. המאמין יודע בפנימיותו את אלוהיו, ומשעבד אליו את עצמו באמצעות המצוות הידועות לו. מתח האמונה הוא לדבוק במה-שיודעים, דהיינו במצוות, ולא להתמודד עם מה-שאין-יודעים. בעוצמת הדבקות באמונתו, אין המאמין היהודי שונה שוני ניכר ממאמינים הדבקים באמונות אחרות. אלה ואלה מאמינים שאמונתם היא האמונה הנכונה והנבחרת; אלה ואלה מקיימים בקנאות את מצוותיה; אלה ואלה מוכנים ליהרג על אמונתם, ולעיתים אולי אף להרוג.

נכון שתוכן המצוות שונה מדת לדת, אבל יחד עם זאת, חלק מן המצוות, גם ביהדות, חופפות את תוכנן של דתות אחרות. השבת ייחודית ליהודים, אך יום מנוחה אחד בשבוע כבר אינו ייחודי לנו. ברית המילה אינה ייחודית לנו, ואפילו לא רק לנו ולמוסלמים; יש בעולם שבטי עובדי אלילים, שגם אצלם נהוגה המילה. הבדלה בין סוגי מזון כשרים וטמאים מצויה בעשרות תרבויות. מצוות שהן עיקרי מוסר, כגון לא תרצח ולא תגנוב, מקובלות כיום במרבית החברות בעולם. תפילה, צום וחגים - מצוים כמעט בכל העמים והדתות, ותכניהם לעיתים דומים ולעיתים שונים.

האומנם כל ייחודנו בתערובת מיוחדת לנו של מצוות ובמתח של קיומן, אצל מי שעוד מאמין שהן תמציתה של האמונה היהודית?

בוודאי שתפישה המתעלמת ממרכזיותן של המצוות ביהדות, מרוקנת אותה מתוכנה. אם ישנו רצף אחד ובלתי-פוסק לאורך שלושת-אלפים וחמש-מאות שנות קיומו של העם היהודי, הריהו בקיום מערכת זו של מצוות - כמערכת של חוק ומשפט. מה הם תורה, משנה, תלמוד ופוסקים, משנה-תורה ושולחן-ערוך וחוקי מדינת ישראל בימינו, אם לא מערכת צווים שהעם העמיד במרכז קיומו? אבות ושבטים, שופטים, נביאים, מלכים וממלכות, כהנים ומקדשים, נשיאים וקהילות - באים וחולפים, אך מה שמתקיים בכל הדורות הוא רצף המצוות ופירושן מחדש בכל דור.

מצוות מכוחו של מה? מכוחו של אל מצווה? מכוחו של אדם המקיים ומפרש אותן מחדש? מכוחו של מתח בין שתי שאלות אלה, שאולי אין לו פתרון?

אך לא המצוות בלבד הן גרעינה הייחודי של האמונה הישראלית, אלא מתח קדום הנלווה להן, והוא המייחד את האמונה הישראלית מאמונות אחרות.

נקרא לו המתח המונותיאיסטי.

אפשר להאמין באל אחד, ואכן לא רק יהודים, נוצרים ומוסלמים מאמינים שישנו אל יחיד.

אפשר גם להאמין באלים רבים.

אמונה באל אחד או באלים רבים כשלעצמה, אין הכרח שתתקיים כמתח.

אדרבה, המאמין שואב עוצמה רבה מאמונתו.

אך המתח המונותיאיסטי אינו רק מתח של אמונה, הוא גם מתח של דעת.

מתח הדעת מתחולל בין שני עיקריה הקדמונים של האמונה הישראלית:

• דעת אל אחד, הנשגב-מכל-אשר-אנו-יודעים;
• איסור לעשות מאשר-אנו-יודעים פסלים ותמונות ולעבוד אותם, או בקצרה: שלילת עבודת אלילים.
  

אליל הוא דבר-מה מעשה ידי אדם ותוצר דעתו, הנועד לסמל את האל. כלומר, באמצעות דבר-אשר-אנו-יודעים, אנו מבקשים לדעת את האל, האמור להיות נשגב מדעתנו.

באמונה היהודית, האיסור על עבודת אלילים הוא מוחלט: דהיינו, אין הוא חל רק על אל זה או אחר, למשל רק על הבעל ועל העשתורת, אלא על כל אל שהוא, ואף על האל האחד; גם אותו אין לדעת ולהאליל באמצעות איזה שהוא צלם חזותי.

זהו מתח בין אמונותיהם האליליות של עמים אחרים לבין אמונתו של עם ישראל, אך בעת ובעונה אחת זהו גם מתח של דעת: עמים אחרים יודעים את אלוהיהם באמצעות סמלים מוחשיים שעשו להם, ואילו עם ישראל שואף לדעת שאלוהיו נשגב מדעת אדם.

במילים אחרות: אי-אפשר לדעת את האלוהים באמצעות מעשה ידי אדם ותוצר דעתו, וגם לא באמצעות איזה שהוא דבר אחר בעולם. לא באמצעות פסל, לא באמצעות תמונה, אך גם לא באמצעות איזה שהוא דבר או מושג או אדם שהאדם האליל בפנימיותו.