קבלה ועידן חדש

תהליך החילוּן המואץ שעבר על החברה היהודית בכלל והישראלית בפרט לא היטיב עימה. אלא שאט-אט התרחבו הבקיעים בתודעה החילונית הישראלית הבוטחת, ואל הבקיעים הללו הזדחלו הלכי רוח דתיים ישנים-חדשים. אחרי גל ההחזרה בתשובה שנבלם מעט, התחילו להישמע במקומותינו דיבורים בנוסח "העידן החדש".

יש לומר כי מגמת העידן החדש בעולם כולו מעודדת כל מה שמריח מאי-רציונליות, כל מה שמנוגד לביקורתיות וספקנות, כל מה שאינו חשוד במיבניות, בעקביות, בקוהרנטיות. בכך היא מהווה מין ריאקציה לרציונליזם של המודרנה. למרבה הפלא, דווקא אמונות וצורות מחשבה אי-רציונליות נתפסות כמתכון לחיים טובים, שכן הערך העליון של רוב תורות העידן החדש – מבולבלות ושטחיות ככל שיהיו – הוא החיים הטובים, הנוחים, המאושרים ונטולי הדאגות, הספוגים באותו ממד מבולבל של "רוחניות" ושל עומק מזויף שאינו אלא שטחיות גמורה.

הקבלה עברה אצל מפיצי העידן החדש מין ניתוח של מתיחת פנים, הסרת איברים וקיצוץ מיפגעים ימי-ביניימיים, וכך יצאה שוב אל העולם, נדהמת למראה עצמה: דבר לא נותר בה מכל תורת הרוע המסועפת ומן התובנה שהאלוהות שרויה בקלקול שרק האדם יכול לתקן. היא הפכה להיות משהו מתנחמד וקליל, האמור להבטיח חיים טובים ונעימים, מתאבכים באותה קטורת עמומה של "רוחניות" ושל "משהו גדול שמעֵבר". לא עוד נאלץ היהודי לרתום את עצמו למען האלוהות; כעת הפכה האלוהות, במתכונתה הממוסמסת והאַמוֹרפית החדשה, למכשיר לשיפור חייו שלו.

במישור אחר הולכת ופורחת הקבלה המעשית, כלומר המאגיה העושה שימוש חלקי בתכנים קבליים. אנשים המכנים עצמם מקובלים עוסקים בכל הפרקטיקות המוכרות של הקבלה המעשית ורבים משחרים לפתחם.

האיצטלה של מקובלים אף מקנה להם כוח פוליטי לא מבוטל. ועם זאת, למרות שאנשים מסוגם מתרבים והולכים, הם שומרים על מרחק מההמון הגודש את חצרותיהם, כמרחק בעלי הידע ואוצרי הסוד מפשוטי העם, אלה שרק מקווים לשאוב איזו טובת הנאה מבעל הסוד, השומר את סודותיו לעצמו.

כך, לצד כיסים של רציונליזם מפוכח הנשמרים עדיין, שבה ופושה הקבלה בציבור בדמות מוכרי ספר הזוהר מדלת לדלת, בדמות מתכון לאיכות חיים בנוסח העידן החדש, ובדמות בקבוקי מים קדושים וטקסי גירוש שדים. אין זו בדיוק קבלת האר"י או הקבלה הספרדית מן המאה ה-13, אבל גם זו מין קבלה, תורת סוד יהודית, משנה מבולבלת וסתורה משהו המציגה את עצמה כחוכמה עילאה וכמסתורין. ורבים מאוד מבקשי המסתורין בימינו.

מבקשי מסתורין אלה מבקשים חלק ונחלה במסתורין, אבל מבקשים גם להותיר איזה עירפול, משהו שישמור על אותה הילת-עידן-חדש המעניקה למסתורין את כוח המשיכה הצפון בו. עם זאת, מי שיבקש לפזר את הערפל ולשאול את עצמו על מה בעצם מדובר, או איזו מין יהדות משווקת ונסחרת כאן תחת אותו דוק ערפילי וריח קטורת - יגלה שאין פה הרבה יותר מבליל מושגים, חלקם לקוחים ממקורות יהודיים, חלקם מתורות בודהיסטיות והינדואיסטיות, מסיסמאות על צַ'קְרוֹת והוֹליזם ושאר ירקות.

התכנים הברורים המצטיירים מכל זה הם מעטים ופשטניים: יש משהו גדול מעֵבר, הוא מעביר אלינו אנרגיות, אפשר להתחבר אליו ולהעצים בכך את האנרגיות החיוביות בחיינו. אלה הם המסרים הבסיסיים המשותפים לרוב הווריאציות של העידן החדש, המוכרות את עצמן כחלק מאיזו חוכמת סתרים עתיקה וכוללת. היתה לי פעם מורה ליוגה שטענה בלהט כי היוגה והקבלה הן אותו דבר עצמו, שכן שתיהן מקורן באברהם אבינו, שחלק מן הפמליה שלו נפרד ממנו בדרך מאור כשדים לארץ ופנה להודו. סוג זה של חשיבה מכלילה, מאחידה, אנכרוניסטית ואַהיסטורית אופייני מאוד לעידן החדש.

אלה המשווקים את הקבלה ברוח זו (או מוטיבים רחבים יותר של "יהדות") טוענים שהם חולשים על השיכבה הקריטית והמהותית של הדברים. עניין זה אופייני לפסיכולוגיה של בעלי סוד באופן כללי: הסוד תמיד נתפס בתור השיכבה העמוקה, האמיתית. גם המקובלים בספרד בימי הביניים ראו כאמור בתורת הסוד את הנדבך הטמיר והפנימי של היהדות. היו מהם שאף יצאו נגד זיהויה של היהדות עם ההלכה והלימוד התורני, ואמרו כי אלה הן רק השכבות החיצוניות, כעין קליפה המשמרת בתוכה את הפרי האסור. על-פי רוח העידן החדש, אותו פרי צפון וסודי אינו יותר מבליל מושגים פשטני ומבולבל. זוהי אפוא היהדות כתורת סוד בימינו: סוד שאינו סודי, שתוכנו עלוב למדי, מסך עשן ריחני שאין מאחוריו יותר מכמה קני קטורת מתכלים.

מדברי אלה אין להסיק שתוכני תורות הסוד שנוצרו בימי הביניים או בתקופת ספרות ההיכלות הם בהכרח מרשימים במיוחד. עולמם של המקובלים הספרדים או הלוריאנים הוא עולם עמוס פרטים לעייפה, אבל המתכונת הכוללת שמאחורי הפרטים הללו – עולם הספירות או הקוסמוס הלוריאני – מציעה סכמה פשטנית ורדודה למדי, שחוקרי קבלה מכלים את זמנם בניסיונות להראות עד כמה היא מכילה תובנות יוּנגיאניות, הֵגֶליאניות או אחרות. מעולם לא הבנתי, למשל, מדוע כל-כך נפוצה כיום בעולם מדעי היהדות הדעה שהזוהר הוא טקסט מרשים מבחינה ספרותית. תמיד חשבתי לעצמי שאנשים הסבורים כך פשוט לא קראו מספיק ספרות טובה.

מכל מקום, הרציונל של הטענה שיש לראות את היהדות באופן בסיסי וראשוני כמשהו סודי, הוא ששום דבר אינו פשוט כפי שהוא נראה, שיש כאן משהו צפון ולא מתפענח, שבבסיס הדברים עומד מין צופן כמוס וחתום. אלה המנסים להציג כך את היהדות סוברים כי ככל שדבר הוא סתום וכמוס יותר, כך הוא "שווה" יותר, ראוי יותר, נעלה יותר. לכן התרעמו תמיד בעלי סוד למיניהם על הניסיון לקרוא את הדברים "כפשוטם", על הניסיון לטעון שאברהם היה בסך-הכל רועה צאן, שיצחק היה איכר פשוט, ושיוסף היה נער חולמני, שחצן ואגוצנטרי. אם אלה רק סיפורים, התקוממו, מה הרבותא בכך? מה הביג-דיל? לפיכך בנו תילי-תילים של מגדלים פורחים באוויר סביב הדמויות הללו: אברהם מייצג את ספירת החסד בעולם האלוהי, יצחק את ספירת הדין, יוסף את ספירת היסוד וכו'.

וטחו עיניהם מראוֹת את החיוניות והיופי דווקא בסיפור הפשוט, בישירותו ובחוכמתו, וכשלה בינתם מהבין שגם כאשר הוא לא מחוכם או מרשים במיוחד, הוא עדיין הסיפור שלנו, הסיפור שממנו נבנים כל שאר הסיפורים (כולל סיפוריהם שלהם על ספירות אלוהיות). לא משהו מצועף וכמוס עומד בראשית הדברים, אלא דווקא משהו פשוט, משהו שהושר ליד מדורות, שנלחש לפני השינה, שסופר באוזני ילדים והיה למעשי חמולה ולמורשת שבטית.