לכפר על המחפיר

יום הכיפורים אינו יומו של היחיד בלבד, המתוודה מול אלוהיו. אומה שלמה מתייצבת ומנסחת את כישלונותיה, מבקשת עליהם כפרה ומתחייבת לעשות בשנה הקרובה ככל שביכולתה כדי לצאת מהמצר אל המרחב. אם נגזר עלינו לראות ביום זה את חג האופניים, מוטב שישאירו המבוגרים את זה לילדים, ואילו הם עצמם יצטרפו לחשבון הפנימי הלאומי. ארבעה שסעים קורעים את האומה בשנים האחרונות: השסע העדתי, שאלת ארץ ישראל (מה שאנו מכנים בטעות ימין ושמאל), דת מול ערכים אחרים ועניים מול עשירים. הווידוי הלאומי הוא למעשה עריכת מאזן ובחינה היכן אנו מצויים בשסעים הללו, מה עשינו השנה ולאן אפשר להתקדם. 

מלכודת של סטריאוטיפים

נפתח בחדשות הטובות. דומה כי השסע העדתי הולך ונעלם. בכלל, לאור הקשרים המשפחתיים המגוונים ההולכים ונוצרים כאן, קשה לדבר עוד על עדתיות. נותרו רק כיסים מועטים שיש בהם חשיבות לעדתיות, חלק מצויים דווקא בציבור הדתי, אולם נוצרים תהליכים השוברים אף אותם. ייתכן ונוצרת תת קבוצה חדשה ענקית שאין לה קשר לציבוריות הישראלית - יוצאי ברית-המועצות לשעבר - והחברה הישראלית צריכה לעשות כל מאמץ ללמוד משגיאות העבר, ולא ליפול שוב למלכודת המפתה של סטיגמות וסטריאוטיפים. המגמה הזו חייבת להימשך עד התנערות מכל ניסיון לסווג אדם לאור מוצאו ועדתו וארץ עלייתו, ויכולת להתבונן על כל אחד כפי שהוא - מאחד שבטי ישראל.

שני סיפורים על ההתנתקות

לעומת העדתיות, הקרע הפנימי בתחום היחס לארץ ישראל ולזהות הציונית של הציבור הישראלי העמיק בשנה האחרונה לממדים מאיימים, שכן לא רק עמדות עומדות לדיון, אלא עשייה דורסנית כלפי אחת הקבוצות. שני סיפורים שונים מסופרים בחברה הישראלית על ההתנתקות. אין הרבה מחלוקת בעובדות, אך יש קרע של ממש במשמעויות. בעוד שעמדת הרוב היא שכלל לא התרחש מאורע דרמטי, ומה שקרה היה ראוי או לפחות לגיטימי, הרי נפגעי ההתנתקות רואים בה את המעשה הנורא ביותר שיכול להתחולל בתוך אומה: גירוש מיעוט מביתו תוך רמיסת כללי המוסר, הצדק, החוק והציונות. אין כיום בחברה הישראלית רצון לקרב את שני הסיפורים האחד אל השני, להיפך: הולכים וגוברים הקולות בשני המחנות להתנתקות פנימית עמוקה יותר, שתביא לחיסול כיוון אחד ולניצחון מוחלט של השני.

יום הכיפורים הוא יום ריצוי וכפרה, והדבר הראשון שניתן לעשות בו בהקשר זה הוא להתאמץ ולספר גם את סיפורו של הצד השני. אין מדובר עוד בסליחה, כי אם בצעד קודם לכך בהרבה. במקום לערוך חשבון נפש טיפוסי ישראלי - הכאה בחוזק ובאומץ על... לבו של השני - ניתן להתוודות באומץ וביושר על האטימות הבסיסית לסיפורו של השני, ולחשוב בכל דרך אפשרית כיצד עוצרים את ההידרדרות ההולכת ומעמיקה, והגולשת מהוויכוח אל האלימות המעשית.

זהות יהודית מול "כבוד האדם"

כיוון שתשומת הלב העיקרית הופנתה לתוכנית ההתנתקות ולהתנהלותה, לא שמנו לב כי במקביל, הולך ומתחזק המשבר הבא - משבר הזהות, הקשה יותר מקודמו. מדינת ישראל מתקדמת לקראת חקיקת חוקה, שהיא מעין תעודת זהות ישראלית. אף שעל רוב מוחלט של יהודי מדינת ישראל מקובלת ההגדרה של מדינה יהודית-דמוקרטית, ישנו פער הולך וגובר ביחס להגדרה זו. למעשה מתחוללים שני צעדים במקביל: מחד גיסא, משתלט בית-המשפט - בהגדרותיו הרחוקות מעמדות הציבור - על השיח הציבורי, ונכנס לחלל אותה יצרה הרשות המחוקקת. בעזרת הרחבה של "כבוד האדם וחירותו", הוא קובע נורמות בסיס המעמיקות את הקרע הפנימי, מרחיקות את המדינה מזהותה היהודית ויוצרות תגובות נגד בקרב הציבור, המבקש דווקא לחזקה. במקביל, גופים שונים מחזקים את זהותם היהודית בדרכים חדשות ומקוריות, בין שבעולם הנאמן להלכה ובין שבעולם החופשי והחילוני, ומבטאים בדרך זו את רצונם לעצב את חברתם כחברה יהודית.

יום הכיפורים הוא הזדמנות מצוינת לחידוש הברית שלנו עם יהדותנו, עם המסורת ועם החידוש, ולאיזון נכון יותר בין הצדדים השונים של המשוואה, כדי שהיהדות לא תהיה גורם מפלג ומפריד, כי אם דווקא זהות משותפת בסיסית. חשוב להדגיש כי זהות זו חייבת לקחת בחשבון גם את המיעוטים הגרים בתוכנו ולשמר את זכויות הפרט שלהם, חרף ההגדרה הלאומית של מדינת העם היהודי.

הר געש של אטימות 

אבל השבר הגדול והנורא של חברתנו, עליו אנו זקוקים לכפרה גדולה ושינוי טוטאלי, הוא השבר החברתי. מעבר לאידיאולוגיות כולן מאיים שבר זה על עצם הקיום האישי שלנו. בשנה האחרונה הלכו והתעצמו שתי סכנות נוראיות. ראשית, הקשר שבין הון, שלטון ועיתון, וחלחול השחיתות לרבדים אין-ספור בחברה הישראלית. זרעי הפורענות נזרעים בגו'בים, בהיעדר נורמות ציבוריות אתיות, בתפקוד מערכת המשפט כלפי האזרח הפשוט, בהתעלמות מהביקורת הציבורית, בתקשורת חפיפניקית הפוגעת תדיר בכבוד האדם וחירותו ומוטית לסוגיות לא ענייניות, בסמכויות דתיות שאינן רגישות למסורבות הגט שעל מצוקתן הן מופקדות ועוד ועוד.

חברה שמאבדת את האמון בעצמה, שרואה לנגד עיניה כיצד מנצלים בעלי העוצמה והכוח את שלטונם לתחומים שאינם מן העניין, מגדלת בתוכה את זרעי המהפכה והתפרצות הר הגעש הפנימי. כבר כיום אנו רואים הרבה יותר מסימנים ראשונים לכך, ועיקרם האכזבה והייאוש מהדרג הפוליטי האזרחי של המדינה, ומהאמון שניתן בגורמי השלטון החוק והכוח. התורה הזהירה את המלך בישראל "לבלתי רום לבבו מאחיו", ובזאת לימדה כי כל בעל סמכות וכוח עלול ליפול במלכודת של ניצול העוצמה שבידיו לאטימות כלפי הנתון למרותו. זהו הווידוי הלאומי שצריכים לעשות אלה שהכוח בידיהם, וללא תיקונם - אנו מצמיחים את מלחמת יום הכיפורים הפנימית שלנו.

הסכנה השניה היא סכנת האטימות כלפי המצוקות החברתיות. התוכנית הכלכלית הוציאה את ישראל מהבוץ, אולם רמסה את היחיד. מספר האנשים הרמוסים בתוכנו כתוצאה ממדיניות חברתית, שהיה בה הרבה מהאכזריות, רק הולך וגובר. הם

"שקופים", ואנו מתחילים שלא לספור אותם. כאן מדובר בכישלון מוסרי כבד משקל של חברה, המרשה לעצמה לעצום עין מול סחר בנשים, משפחות ללא קצבאות ויכולת קיום, חולים עם סל תרופות לא הוגן, קופאיות המנוצלות ברשתות השיווק, ילדים רעבים, פשיעה קטנה הולכת וגוברת, נפגעי אלימות ואונס, עובדי קבלן שאינם זוכים לתעסוקה הוגנת, ועוד קבוצות ההולכות ומתרחבות. כתם מוסרי זה הוא עיקר הווידוי ועיקר הדברים שאנו צריכים לשוב בהם בתשובה שלמה, ולחדש את הברית שלנו עם הנרדפים והחלשים. אין דבר מחפיר יותר מאשר התעלמות מההולכים בשולי המחנה ונדרסים שם.

ברית של נפגעים

בנושא האחרון אני מבקש לומר דבר מה הקשור לעולמי הפנימי. בחודשים האחרונים חווים תושבי גוש קטיף וצפון שומרון את אותה התעלמות ורמיסה קולקטיבית. הרבה כאב, חרפה ועלבון מצויים שם, והחברה הישראלית חייבת לשאול את עצמה כיצד הוטלו אנשים ישרי דרך אלה למציאות דורסנית זו, ומה מלמד הדבר על יחסה של החברה לנפגעים ממנה. איני מדבר על עצם תוכנית ההתנתקות, אלא על ההכנות לקראתה וההשקעה במגורשים.

כעת, אפשר שתיווצר ברית מעצימה של נפגעי החברה הישראלית: אנו, שחשנו באטימות השלטונות למצוקות היחיד, נכרות ברית עם כל נדחקי החברה ונהווה מנוע של ממש לתיקון חברתי. אנו, שחשנו את הצדדים השונים של אלימות כוחות הביטחון, נכרות ברית עם כל נפגעי הכוחנות היתרה והאפליה. אנו, שחשנו את מחיר השחיתות השלטונית, נכרות ברית עם כל הנאבקים בה. ואנו, שחשנו את מחיר הפרת האמנה שבין בוחר לנבחר, נכרות ברית עם כל הנלחמים בעד שלטון נקי כפיים וישר דרך. ברית זו היא חלק מתיקון יום הכיפורים הכללי של כולנו, בשעה שמתכנסים אנו מול אלוהינו ומבקשים שיפתח לנו שער בעת נעילת שער.

הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר פתח-תקוה