לעצור את שיני הזמן

צילום: שי רוזנצוויג

"המוזיקה של נחום היימן מזכירה ציור בצבעי מים - עדינה ושקופה, אצילית וגם ביישנית משהו, בעלת אופי לירי ואינטימי", כך כתבה חוה אלברשטיין בחוברת שמלווה אוסף חדש ובו 42 שירים שהלחין לאורכן של 50 שנות יצירה, "השפה המוזיקאלית שלו כל כך מובהקת שאי אפשר לטעות בה".

בתוך האוסף מקופלים גלגוליה השונים של החברה הישראלית מ"מגש הכסף" בימי ראשית המדינה, "שדרות בגשם" ו"את שומעת" שהלחין למילותיו של נתן אלתרמן או "ניצנים נראו בארץ" ו"מגדים" משיר השירים. מ"מרדף" מאת ירון לונדון, "אנשי הגשם" ו"כמו צמח בר" מאת רחל שפירא ועד "זמר לבני", "חופים", "החול יזכור" ו"שירים עד כאן" שהלחין למילותיו של שותפו לדרך ארוכה, נתן יונתן.

היימן נולד בלטביה. לישראל עלה כשהיה בן שש. בגיל העשרה עבר להתגורר כילד חוץ בקיבוץ נען שם נטעו בו יהודה אורן ודוד זהבי את ניצני הזמר העברי. "הם אלה שהולידו בי את ההכרה שחיי התרבות ארוכים בהרבה מחיי אדם", הוא אומר. בקיבוץ כפר מכבי, אליו עבר שנים ספורות אחר כך, פגש במתתיהו שלם שהפך למורו הרוחני לצד יצחק (זיקו) גרציאני שהשפיע גם הוא על לחניו. "נחשפתי לרבים וטובים בהם פאול בן חיים וגארי ברתיני שלימדו אותי במדרשה למורים למוזיקה, אבל דוד זהבי, יהודה אורן, מתתיהו שלם וזיקו גרציאני, הם האנשים שעיצבו אותי. הם שגרמו לי לנהוג ביושר אמנותי ולהם אני חייב".

את שירותו הצבאי עשה היימן כאקורדיוניסט מחליף לדובי זלצר בלהקת הנח"ל הראשונה. עם סיום השירות ולאחר תום לימודיו במדרשה, הקים בבית אלפא את חמישיית גלבוע ובמקביל ניהל מוזיקאלית את להקת הגבעטרון שהפכה תחת ניהולו ללהקה מקצועית בעלת רפרטואר עשיר.

היימן הפך בשנים האחרונות לארכיאולוג של הזמר העברי ומקדיש את מרבית זמנו ומרצו לשימור ושחזור אוצרות מוזיקאליים. בשנת 2000 הקים את העמותה למורשת הזמר העברי במסגרתה הוציא לאור עד כה שמונה תקליטורים ובהם משיריהם של גיל אלדמע, מתתיהו שלם, חנינא קרצ'בסקי, דניאל סמבורסקי, עמנואל זמיר ואילקה רוה.

הפקת כל אחד מהאלבומים המשוחזרים נאמדת בכ-50 אלף שקל שבחלקם המזערי מגיעים מכספי גופים ציבוריים כמו מפעל הפיס ובחלקם הארי מתרומות של אנשים פרטים כמו איש העסקים סטף ורטהיימר וקרנות בהן קרן רבינוביץ לתרבות ולאמנות. משרד התרבות הצטרף אף הוא ותומך במפעל זה כשנה. "זו מלחמה בלתי פוסקת כיוון שמלאכת השחזור היא עסק יקר ואני לא מתבייש לומר שבגלל העמותה הפכתי למקבץ נדבות על פתחיהם של גופים ותורמים, אבל לא לא עצמי אני עושה. לחברה בלי עבר אין עתיד ואמנות היא מה שנשאר אחרי שהכל נשכח".

בגיל 72 כשבאמתחתו מאות לחנים, עשרות אותות הוקרה ומפעל חיים היסטורי, גם בלי פרס ישראל נחום היימן מרגיש אהוב. "אני יודע שאני אהוב כשאנשים ניגשים אליי ברחוב, טופחים לי על הכתף ואומרים 'עלא כאיפאק אתה'. בעבר לא היה אכפת לי פרס ישראל, פרסים באים והולכים ובסופו של יום האמנות האמיתית נשארת לתמיד. מעבר לכך אני בחברה טובה שהרי גם אלתרמן ונתן יונתן לא קיבלו את הפרס. אבל היום הייתי רוצה לזכות בו בשביל המפעל הציבורי והתהודה שהענקת הפרס תפנה לעמותה. אני חושב שזה חשוב".