טרנטינו, מודל משופר

ערב אחד, בשעת הסגירה, פוסעים שני גברים, צעיר ומבוגר, אל תוך דיינר מקומי בעיר קטנה באינדיאנה, שנראית כאילו נלקחה היישר מפרנק קפרה-לנד. אבל לפני שהם מספיקים לממש את המטרה שלשמה נכנסו שמה – שוד, רצח ואונס – מחסל אותם בעל המקום באחת, והופך לגיבור היום. איש משפחה אהוד וצנוע שנהיה לאיש השעה. כך, בערך, נפתח סרטו החדש והמעולה של דיוויד קרוננברג, "היסטוריה של אלימות" – עיבוד חופשי לנובלה הגראפית מאת ג'ון וואגנר ווינס לוק – שיש מלחשים כי הוא עתיד, אולי, להביא לבמאי הקנדי הגדול הזה מועמדות ראשונה לאוסקר. "בערך", נכתב פה, שכן הסרט נפתח בסצינה אחרת לגמרי, שמתארת את הזוועה שמותירים מאחוריהם שני הרוצחים הסדרתיים הנ"ל במלון דרכים אחד. מדובר בסצינה מדהימה, מצולמת ברובה בשוט אחד, שמכניסה את הצופה באופן מיידי לאווירה הכמו דיוויד לינצ'ית שאופפת את הסרט כולו.

האלימות, אומר בעצם קרוננברג, טבועה בדנ"א האנושי, ממתינה לטריגר שיעורר אותה. סרטו הנוכחי עוסק, בין היתר, באופן שבו היא חוצה גבולות – והקולנוע של קרוננברג עניינו תמיד פריצת גבולות, פיזיים, מנטאליים וסימבוליים, וקריסתם – וגורמת לגיהינום להתפרץ. חודרת אל תוך הבית, ופורצת ממנו. על כן, התעלומה שעוטפת את תגובתו המהירה וקרת הרוח של המזנונאי – בכל זאת, אמריקאי שלו ולא עוד פיגורה מסרט של טרנטינו – היא לא העיקר כאן. והיא לא הופכת להיות העיקר גם כאשר עוד זרים פוקדים את העיירה, הפעם במכונית שחורה מאיימת, אחד מהם (אד האריס המצוין) מצולק בפניו – עינו נתלשה בעבר בעזרת חוט תיל – ואף הם עושים את דרכם אל הדיינר, ולא במקרה. מה, לכל הרוחות, יש לאיש הפשוט הזה להסתיר?

מטאפורות בשר ודם

סגנונית, "היסטוריה של אלימות" – השם מזכיר יותר כותרתו של מחקר קליני בנושא, ולא בכדי – הוא סרטו הקונבנציונאלי ביותר של קרוננברג, עד היום. אבל מה זה אומר בעצם? "הם איימו לקחת את כל מה שיקר לו", מרעימה (ומטעה) כותרת המשנה בפוסטר. אבל מי שמצפה לסרט ויג'ילנטה נוסח צ'רלס ברונסון בשנות ה-70, או למצער, סטיבן סיגל – יתבדה. אם כבר, יש בסרט משהו שמזכיר את המערבונים הפסיכולוגיסטיים של אנטוני מאן משנות ה-50, במיוחד "איש המערב" (1958), שבו מגלם גרי קופר גבר שאינו יכול לברוח ממי שהיה, והינו.

את "היסטוריה של אלימות" אפשר, כמעט אפילו מתבקש, לקרוא כאלגוריה חריפה של קרוננברג (הקנדי) על אמריקה שאחרי 11 בספטמבר, אומה שלווה על פני השטח, שברגע בו האלימות נוגעת בה, היא מתפרצת בהתקף של אלימות פסיכוטית. למעשה, די היה לפתוח את הטלוויזיה באחד מערבי השבוע שבעבר – נצפו שם מקרים של ברוטאליות מזעזעת, שהפעילו שוטרים לבנים כלפי אזרחים שחורים בניו אורלינס הטבועה – כדי להבין את הסרט הזה בהקשר עכשווי.

מה שמייחד את סרטיו של קרוננברג, האידיוסינקראטיות שלהם, הוא האינטימיות. הבית והגוף הם שני האתרים שסביבם מתנהלת הדרמה המבעיתה שלו. למין סרטי האימה הזולים שביים בעשור הראשון ליצירתו (שנות ה-70) ועד הלום, קרוננברג הוא במאי של מטאפורות שמתממשות בגוף האנושי, של רעיונות שהופכים לבשר ודם. זו הסיבה העיקרית לאימאז'ים הבלתי נשכחים שחדורים בהם סרטיו – ודמותו הגרוטסקית של סת ברנדל, המדען שהפך לזבוב בסרטו הנושא שם זה מ-1986, הוא רק דוגמא אחת לכך. וגם אם "היסטוריה של אלימות" – פרוייקט שקרוננברג משמש בו הפעם רק במאי להשכיר – נדמה כנבדל מהם, הרי זה כך רק על פני השטח. שכן גם סרט זה עוסק, למעשה, בטרנספורמציה שעוברים הגוף והתודעה האנושיים – בכך משיקה יצירתו של קרוננברג לזו של ק' אחר, קובריק – באותו קו תפר שבין הגלוי והנסתר, החוץ והפנים.

כמעט מתבקש היה לציין את "דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד" כמקור שלו מהווים סרטיו וריאציות מקוריות, אלמלא התקיימה בהם השקפת עולם דרוויניסטית העוסקת בהתאמה של האורגניזם האנושי לסביבה משתנה. כזו שרואה באדם יצור המסוגל להשתנות, פיזית ומנטאלית, על מנת לשרוד, כמו גם להוריש את היכולת הזאת, גנטית, לבנו בכורו, כפי שאכן הם פני הדברים ב"היסטוריה של אלימות".

הסרט הטוב של השנה

מכל האמור לעיל נובע, שעל אף היות "היסטוריה של אלימות" סרט מסורתי ונגיש יותר (ודאי בהשוואה לפורמליזם הקיצוני

של "ספיידר", שגם הוא, אגב, עסק בטשטוש שבין עבר להווה), הוא, כמו כל סרטי קרוננברג, תובע התייחסות וצופה שכלתניים. הוא נפתח, כאמור, בסצינה אלימה, והולך וגולש אל עבר אלימות חשופה, מסוגננת בואך אבסורדית, כזו שמכה בצופה תוך שהיא מעלה חיוך. ואצל קרוננברג – עיין ערך "קראש" – האלימות מעוררת גם את המשיכה המינית, כפי שתראו בסצינה האו-טו-טו קלאסית, על המדרגות, אחרי שאבי המשפחה נהפך לאותו גיבור. על דל השפתיים עולה, אגב כך, "בלתי שביר" המצוין, שעסק בהפיכתה של דמות האב לפנטזיה של גיבור-על, ובהיבטיה הקודרים והאפלים של מטמורפוזה זו, ואף בסגנונו ניכר צביון משונה, מעט לא ריאליסטי. אלא שכאן האב הוא מי שהגן האלים מקנן בו, נמצא שם לפניו וימשיך להתקיים אחריו. כמעט ואמרנו תירוץ למהלכים שנוקט בם האב ההוא, משדרת פנסילבניה מספר 1600.

"היסטוריה של אלימות" לא היה הסרט האפקטיבי שהוא אלמלא צוות השחקנים שקיבץ סביבו קרוננברג, ובראשם ויגו מורטנסן ומריה בלו, הזכורה כחברתו של וויליאם ה. מייסי ב"קולר", כאשת הגיבור. משחקם הנפלא מצליח להפוך דמויות, שבנסיבות אחרות היו נותרות כעובי הנייר עליו נדפסה אותה נובלה גראפית – למרגשות, ובעיקר אמורים הדברים בכל הנוגע לעיצוב יחסי האב-בן פה. אבל את ההברקה האמיתית שומר קרוננברג לחלק האחרון, אז מגיח, לא נרחיב, בהפתעת ליהוק שכמו נלקחה מסרטי טרנטינו. רק שקרוננברג הוא טרנטינו טוב יותר.

לא מעט גבות הורמו, מוקדם יותר השנה, בפסטיבל קאן ליתר דיוק, שם התמודד הסרט על "דקל הזהב", מגיחתו של קרוננברג אל מה שנתפס כנישת הקולנוע המיינסטרימי. אבל אולי זו בדיוק דרכו של במאי, שסרטו הבא אף פעם אינו צפוי ומובן מאליו – להפתיע; ומכל מקום הגיחה הזו היא, נכון לשעת כתיבת שורות אלה, הסרט הטוב של השנה.