בחוץ שלכת

כוחם של 600 הדפים הללו, המהווים, לפני הכול, יצירה ספרותית בפני עצמה, אשר נקראת בעניין וברגש וקשה להניחה מן היד, הוא בדיוק באותו המקום שמסמן עוז - לא ביכולתה של החדירה לחייה הפרטיים של המשוררת להאיר את שיריה (למרות שאין לזלזל בתשוקה להתוודע אל חייו של יוצר ולא בחשיבות היומנים למחקר הספרות), לא במציאת ערך האמת הנסתר מאחורי השירים (שממנו אין אנו שואבים דבר, מלבד הנחמה המזויפת שהיוצרת לא היתה אלא בשר ודם כמונו), אלא, כפי שכותב עוז, ביכולתן של המילים ממגירות נפשה המיוסרת של גולדברג להאיר במשהו את נפשנו שלנו.

עוז מדגים זאת על דוסטוייבסקי (עליו כותבת גולדברג ביומנה :"בשבילי דוסטוייבסקי שיא, סמל למקסימום היכולת האמנותית... אולי אחד מאלה שבגללם נברא העולם... אם אדם יכול להיות כזה, ליצור ולחשוב כך, סימן שיכול להיות אדם" ,עמ' 226): הקורא ב"חטא ועונשו", כותב עוז, בתנאי שאינו הקורא הרכלן אלא הקורא הטוב, מעמיד את עצמו במקומו של רסקולניקוב ומוביל את הרסקולניקוב הזה פנימה, אל תוך מרתפי ומבוכי נפשו החשוכים, ושם הוא יכול להפגישו עם המפלצות הכי מבישות והכי מחפירות שלו, אותן אין הוא מעז לחשוף בפני איש. באופן זה, יכולה הקריאה להמתיק קצת את החרפה ואת הבדידות.

בין אם נכתבו היומנים במטרה שיראו אור (כך עולה מן הקריאה בהם) ובין אם לאו, בעוצמה נדירה מצליחה כתיבתה של גולדברג לעורר בדיוק את ההזדהות הזו בנפש קוראיה. איזו דמות אנושית, רגישה וחכמה מצטיירת מהיומנים הללו. שילוב בין מבט מפוקח וכה בטוח ובוגר. כבר בגיל 14, היא כותבת: "ואם למשל פתאום היו מתקיימים כל חלומותי - הייתי מאושרת? מובן לא. אני הייתי מוצאת לי צרות אחרות, ואילו לא היו צרות ריאליות, הייתי בודה מהנפש" (עמ' 67). ועם זאת, כה שביר ונואש ורעוע. בגיל 50, אל מול עוד אהבה נכזבת, היא כותבת: "אני מוכרחה לכתוב כמה שורות פה, אף כי נשבעתי לעצמי לא לומר דבר בכתב או בעל פה. אבל אינני יכולה. אני נחנקת בהרגשה הזאת חסרת השחר. אני מרגישה את עצמי מופקרת לאפס האונים, לגילי, לחוסר אפשרות לכתוב אפילו שיר מוסווה. הבדידות עכשיו קשה שבעתיים" (עמ' 409).

בארץ אהבתי

ייסוריי הבדידות, הכמיהה הטראגית לאהבה שמעולם לא מומשה, הביקורת העצמית החריפה ותחושת חוסר הערך העצמי של משוררת, סופרת, מחזאית, חוקרת ספרות ומתרגמת הדוברת כשמונה שפות, מתנקזים לכמיהה הפשוטה למעט מרווח נשימה: "הייתי נותנת הרבה מאוד בעד שנה אחת של חיים שכל-כך הרבה נשים זכו לשנה או שנים כאלו בנעוריהן - פשוט בצידו של אדם האוהבן ונוטל מהן את האחריות ואינן חייבות להיות לא חכמות ולא 'מעניינות' ולא 'פרודוקטיביות' ולא כלום - שנה אחת כזאת כפיצוי על כל חיי העמוסים מאמץ, הדורשים ממני אומץ מתמיד" (עמ' 432).

כאמור, לא משום שמחברת היומנים היא דמות בשר ודם ויוצרת רבת חשיבות, שערכן של יצירותיה מתנשא הרבה מעבר להקשר הביוגרפי, יש להעריך את הטקסט הזה - אלא כיצירה בפני עצמה המשרטטת בעושר לשוני ורוב קשב את קווי

המתאר הסבוכים של נפש אנושית מסוכסכת. את היומנים הללו יש לקרוא כטקסט בפני עצמו, ולא רק כמכשיר להבנתה של יצירה אחרת או דמות ברת קיימא, ולו רק בשל מידת החלקיות שלהם. כך כותבת גולדברג עצמה, על היומן: "חושבת אני שיומניהם של 'האנשים המפורסמים' המתפרסמים אחרי מותם הם הזיוף הגדול של חייהם, היינו צילם. כי על פי רוב יש צורך לכתוב את מה שקשה לומר, על מה שאין אפשרות ורצון לדבר באוזני אחרים. רוב היומנים הם הצורך של האדם להתאונן על צרותיו ולו גם באוזני עצמו, ולפיכך מרבית רגעי השמחה והאור הולכים בו לאיבוד" (עמ' 359).

ולבסוף, הערה קטנה לעורכים. יותר מכל חסרה במהדורה זו כרונולוגיה סדורה של חיי המשוררת. הקורא שאינו מכיר את הביוגרפיה של גולדברג אובד בפרטי היומן ללא יכולת למקם את האירועים ברצף היסטורי, והדבר פוגם בחוויית הקריאה. עניין נוסף, כללי יותר, הוא עניין הערות השוליים. הנוהג המציק - ביומנים אלו, כמו גם בספרי עיון רבים אחרים - לשלוח את הקורא לתור אחר הערות השוליים הרלוונטיות בסוף הספר, מעכב את הקריאה הרציפה, עליה בדיוק ביקש לגונן. מוטב היה לו ההסברים הקצרים והמועילים על הדמויות, המקומות והיצירות, הממלאים את חייה של גולדברג, היו מופיעים בתחתית העמוד ולא בסוף הספר.

• יומני לאה גולדברג, ערכו והכשירו לדפוס רחל ואריה אהרוני, הוצאת ספריית הפועלים.