"זהירות - מבנה מסוכן" - לא התקדמנו מאז אסון ורסאי

ארבע שנים וחצי עברו מאז"אסון ורסאי" ונדמה שהמראות המבעיתים של קריסת אולם השמחות על כל אורחיו, כמעט ונשכחו. ועדת זיילר, שהוקמה כדי לחקור את נסיבות האסון, פרסמה לפני כשנתיים שורה של המלצות וגם קבעה: "אסון ורסאי נוסף הוא רק עניין של זמן". אבל מאז לא נעשה הרבה, וברחבי הארץ עומדים (בינתיים) על תילם אלפי מבנים מסוכנים.

הריטואל של הקמת ועדת חקירה ממלכתית, מיד אחרי אירועים שהם בבחינת אסון או מחדל לאומי, מתגלה כ"משכך כאבים" ראשוני לפאניקה קולקטיבית. הרשויות אינן ממהרות לתת פתרון ממשי והעובדות מדברות בעד עצמן - כ-2,000 מבני פל-קל (שממנו נבנה אולם ורסאי בירושלים) קיימים ומאוכלסים כיום בישראל - 3 מיליון מ"ר, ואף לא אחד מהם טופל מאז האסון. אם זו לא רשלנות פושעת, אז לא ברור מה כן.

אסון ורסאי אירע בחודש מאי 2001 ובדצמבר 2003 הגישה ועדת החקירה בראשותו של השופט ורדי זיילר, את מסקנותיה, והממשלה מינתה ועדה ליישום מסקנות ועדת זיילר. ומה קרה מאז?

"כמעט שנתיים עברו מאז ולא יצאה הנחייה אחת לטיפול בבעיה", אומר ד"ר יואב סרנה, יו"ר איגוד המהנדסים לבנייה ותשתיות. ומוסיף יו"ר איגוד מהנדסי העיר, פול ויטל: "היו מסקנות בנושא השימוש בפל-קל, אך אם תחקור תגלה שמעט מאד פעולות נעשו בנושא הזה". למה מחכים? לא ברור, אולי לוועדה נוספת.

האם אסון ורסאי עלול לחזור על עצמו?

ויטל: "אי אפשר להבטיח שלא. אחת הבעיות בנושא הפל-קל היא שיש כמה סוגים ואי אפשר לדעת מה בנוי מפל-קל משופר ומה לא. במקרה של אסון ורסאי הייתה שם שרשרת תקלות מצטברות שכללו בין היתר שינויים שנעשו בשלד המבנה בשלד. הרצפה לא הייתה בנויה מלכתחילה למאסה של אנשים שנמצאים בפעילות דינמית (רקדו) והמבנה לא יועד בכלל לאולם שמחות".

כל עיר והחוק שלה

עו"ד אביעד שוב, המתמחה בדיני מקרקעין, אומר כי הכנסת לא חוקקה חוק בנושא. "הוועדה קבעה כי הבנייה בפל-קל מסוכנת והשאירה את השאר למהנדסי הערים", הוא אומר. "הרחיבו את חוקי העזר העירוניים שאמורים לטפל בזה. אם לא אוכפים את החוקים האלה, ובפועל בעצם אי אפשר לאכוף אותם, אז הם חסרי משמעות". 

דוגמה: בהנחיות שהוציא ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, לכל המחזיקים והבעלים של מבנים הבנויים בשיטת הפל-קל הוא מורה "לאסור התקהלות וריכוזי קהל חריגים, להקטין עומסים למינימום, למנוע עומסים דינמיים כגון ריקודים תנועת רכב ולמנוע הצטברות מים ושלג על גג הבניין". האם זה רציני? מישהו יצליח לאכוף את החוקים הללו?   

אולם מתברר שבניית הפל-קל היא רק אחת מהסכנות המרחפות מעל אלפי מבנים. בישראל יש כיום אלפים רבים של מבנים המוגדרים כ"מבנים מסוכנים". "מבנה מסוכן הוא מבנה שקיימת בו סכנת התמוטטות או כל סכנה אחרת ליושביו או לסביבה", מסביר ד"ר סרנה, "האחריות על האיתור והטיפול באותם מבנים מוטלת על הרשיות המקומית. חובתו של מהנדס העיר להכריז על המבנה כ'מבנה מסוכן', לפנות אותו ולטפל בו". 

מבנים אחרים המועדים לפורענות הם מבנים ישנים הנמצאים בקרבת הים - שם הקורוזיה פוגעת ומחלישה את חלקי הברזל של הבניין, גורמת להתנפחות הבטון ולסדקים במבנה. גם מבני "הרכבת" שניבנו בשיכונים של שנות החמישים עלולים להיות מסוכנים, כי נבנו עוד לפני שהתחילו להוציא תקנים על בטון מזויין. 

הטיפול באותם מבנים הוא בסמכות הרשויות המקומיות והן עושות זאת באמצעות חוק עזר עירוני - "חוק מבנים מסוכנים". וכאן, כל רשות והמגרש הפרטי שלה, אין חוק מדינה, אין סמכות עליונה. אם ישנה מחלוקת בין הרשות לבעל הנכס, הדבר מגיע לבית משפט. יו"ר איגוד מהנדסי העיר, פול ויטל: "הוועדות המקומיות לא קיבלו אף פעם הנחיה ולא ברור כיצד מדינה מתוקנת לא עורכת בדיקה תקופתית באותם מבנים המועדים לפורענות. יש מדינות שבניינים שנבנו לפני שנה מסויימת מחוייבים לעבור בדיקה, כמו טסט לרכב או כמו בדיקת מעלית בבניין משותף".

כיצד מאתרות היום הרשויות מבנים מסוכנים? בחלק מהרשויות ישנם פקחי בנייה. חלק מהמידע מגיע דרך דיווח של תושבים לרשות - לדוגמה דייר שגר בשכירות ומתקרת דירתו נושרות חתיכות טיח. בנוסף גם יש בדיקות אקראיות. אחת הטענות העיקריות כלפי הרשויות היא שהן אינן עושות זאת בצורה יזומה, למשל על ידי שכירת חברה חיצונית שתבדוק את הבניינים.

"בדיקת בניין מתחילה בבדיקה בסיסית - בדיקה ויזואלית", מסביר ויטל. "מהנדס טוב יכול לדעת על פי הסדקים בבניין מה מצבו . לאחר מכן ממשיכים לעשות בדיקות מעמיקות יותר. בעולם קיימות טכנולוגיות רבות המאפשרות לבצע בדיקות, כמו לדוגמה בדיקה רדיולוגית שהיא כמו צילום רנטגנט לבניין". אבל נראה שישראל רחוקה שנות אור מהשימוש בטכנולגיות הללו.  

ככל שעניים יותר - זה מסוכן יותר

גם היכולת הכלכלית של הרשות המקומית משפיעה על הטיפול במבנים מסוכנים. "הוועדה מחייבת את בעלי הנכס מרגע שהתגלה שהמבנה מסוכן לשפץ אותו", אומר יו"ר איגוד מהנדסי העיר, פול ויטל. "מה שוועדה לא עושה זה פולו-אפ, מוודא שהליקויים תוקנו, כל האדמיניסטרציה היא בעייתית. צריך שיהיה אדם אחראי שיבדוק כל הזמן ובמרבית הרשויות אין אדם כזה. הרשויות המקומיות אינן יכולות להתעסק בנושא המניעה, הן מתעסקות בהצלת מבנה שהתגלה כמסוכן".

יוצא אפוא שהרשויות העניות יותר, שבהן מתגוררת האוכלוסייה החלשה יותר, בבתים רעועים יותר, הן בעלות פחות משאבים לטיפול בבעיה. בניגוד לרשויות אלה, הרשויות העשירות יותר מטפלות בנושא קצת יותר טוב.

כך למשל בתל אביב, בעיר שבה קיימים מבנים רבים המצויים במצב תחזוקתי ירוד ואשר בעליהם נמנעים מלשפץ אותם, פועלת העירייה כדי לאלץ אותם לטפל בנכסיהם. העירייה, באמצעות עו"ד אילן שרקון, פתחה לאחרונה ב"מלחמה" בבעלי הנכסים המסוכנים. כך למשל הגישה תביעה נגד חברת "צבידן השקעות" שבבעלות איש העסקים דב שיף, המחזיקה בין היתר במועדון הקולוסאום הוותיק שבכיכר אתרים.

גם נגד בעליו של המבנה ברחוב דיזנגוף 83 (בסמוך לכיכר דיזנגוף) הגישה העיריה תביעה. מדובר בבניין מוזנח עם הטיח מתפורר, מרפסות מטות ליפול, פרוץ, מלא אשפה ולכלוך. הביוב זורם באין מפריע ליד הבניין וכל הקומה הראשונה אטומה בבלוקים. כך גם במבנים ברחובות הירקון, ישעיהו, יבנה ועוד רבים אחרים. הבעיה היא שלא כל רשות מקומים יכולה להרשות לעצמה להיכנס להליכים משפטיים נגד כל כך הרבה בעלי נכסים.

החשש הגדול - רעידות אדמה

נכון שמבנה פל-קל או מבנה מסוכן אחר דורש טיפול, אולם מה שמדאיג עוד יותר את המומחים הוא לא מבנה אחד שיקרוס, אלא אלפי מבנים שיהרסו ברעידת אדמה, אם חלילה תתרחש.

"כיום ישנם אלפי מבנים שלא יעמדו ברעידת האדמה החזויה", מזהיר ד"ר סרנה. "מדינת ישראל נמצאת באזור מאד ססמי, על ובסמוך לשבר הסורי-אפריקני ורעידת האדמה החזקה האחרונה הייתה לפני כמאה שנה. צפת נחרבה בשנות השלושים של המאה ה-19 ברעידת אדמה וב-1927 יריחו נחרבה לחלוטין. אז המבנים היו חושות בני קומה אחת והנזק היה פחות חמור. בתרחיש של פגיעה היום, הנזק הוא אדיר". מומחים מציינים, כי שנים שלא הייתה כאן רעידת אדמה משמעותית ובינתיים מצטברים אנרגיה ולחץ מתחת לפני השטח שעלולים למצוא את פורקנם בזעזוע ססמי.    

ויטל מציין, כי בסוף שנות ה-70 יצא תקן בטיחותי בבנייה לעמידות בפני רעידות אדמה, התקן שודרג עד שנות ה-90 מספר פעמים, כך שמבחינת רעידת אדמה, מתחילת שנות ה-90 המצב יחסית סביר. מבנים שנבנו עד שנות ה-70 לא היה לגביהם תקן בטיחותי ולכן כל רעידת אדמה, אפילו בעוצמה בינונית, יכולה למוטט אותם. לדברי ויטל, על משרד הפנים להקצות תקציבים שיאפשרו לרשויות המקומיות לבדוק בצורה מסודרת לפחות את המבנים משנות ה-70.

עדיפה קומה אחרונה בעזריאלי על שלישית בבית שאן

וגם בנושא זה האוכלוסייה החלשה נמצאת בסיכון גבוה יותר. לדברי ד"ר סרנה, דווקא בערים המרוחקות יותר ממוקדי הרעש - ערי מישור החוף והמרכז - הסכנה פחותה. באיזור הפריפריה, הקרוב יותר גיאוגרפית למוקדי הרעש נמצאות הערים העניות יותר שאינן יכולות לטפל תקציבית בכל הנושא של הערכות לרעידת אדמה. באותן ערים יש אוכלוסייה חלשה שגרה במבנים רעועים. "בזמן רעידת אדמה הייתי מעדיף להיות בקומה האחרונה של מגדלי עזריאלי מאשר בקומה שלישית בבניין בבית שאן", אומר ד"ר סרנה. "בית שאן, צפת, טבריה וקרית שמונה נמצאות בסכנה הרבה יותר גדולה מאשר תלאביב, ירושלים וחיפה". 

ויטל מציין, כי "תוכנית המתאר הארצית המרחיבה את זכויות הבנייה לטובת מיגון מפני רעידות אדמה (תמ"א 38) נותנת פיתרון חלקי ביותר לסוגיה. לא פשוט ליישם אותה - לסגור את קומת העמודים, למשל, זה פתרון חלקי, אלא אם כן יעשו תוספות גם למעלה ובצדדים, דבר מורכב כשלעצמו".

היבט נוסף הוא נושא הביטוח. ברגע שהמדינה תגדיר שתי קבוצות של בתים - "מסוכנים" ו"לא מסוכנים", חברות הביטוח יעלו, מן הסתם, את גובה הפרמיה של המבנים המסוכנים. ואז יווצר מצב שבו האוכלוסיות החלשות יותר, אלה המתגוררות בבתים הישנים יותר, יצטרכו לשלם  פרמיה גבוהה יותר, אם בכלל יוכלו לעשות זאת.

"אין ספק שיש היום יותר מודעות ברשויות, ויש יותר לחץ מצד הציבור ופאניקה ואנחנו רואים הרבה יותר מאמרים מקצועיים בנושא הזה. אבל הבעיה העיקרית שרשויות רבות מרגישות שאין להן אבא בנושא הזה, שהמדינה לא מנחה אותן, לא קובעת מדיניות מסודרת ועם העמימות הזו ועם העדר תקציבים, זו בעיה", מסכם יו"ר איגוד מהנדסי העיר, פול ויטל. אז הביטוי "ביתי הוא מבצרי" אינו מוחלט כלל ועיקר.